תופינים

שוק שמוכר אוכל - כל כך בסיסי, וכל כך אהוב עלי. בכל טיול בחו"ל אני מאתרת את השוק המקומי ומוודאת שאני לא מחמיצה אותו. אפילו שוטטות בשוק הכרמל שלנו, הדחוס, המיוזע והדי-מלוכלך, מרוממת את רוחי בכל פעם שאני מגיעה אליו. כמובן שבחו"ל יש גם שווקי איכרים, בד"כ לקראת סוף השבוע, ואז איזושהי כיכר במרכז העיר מתמלאת דוכנים מקסימים, איכרים נרגנים והמולה. חו"ל שמוּל - לא נסעתי כבר שנה ולא נראה שאוכל לנסוע בטווח הנראה לעין. בינתיים אני ניזונה מפירורי זכרונות ומריירת לשמע סיפורי טיילנים שחזרו זה עתה. לכן תבינו מה רבתה שמחתי כשקראתי שנוסד שוק איכרים פה, בתל אביב. הידד!!!

בערב שבועות שמתי פעמיי אל נמל תל אביב, שם פועל השוק. כמה כיף היה לערוך קניות לחג בשוק איכרים. המוצרים יפהפיים, מסודרים בצורה שובת לב, ובקנייה נארזים בשקיות חומות חינניות. מצאתי שם דוכן דלעות רגילות ומיוחדות - דלעות ערמונים; מספר דוכנים של פירות יער למיניהם, במחיר זול משמעותית ממחירם בסופרים; דוכן גבינות, שני דוכני לחם, דוכן עוגות, פרחים, דוכני שמן זית ומוצריו, דוכן עגבניות שרי מיוחדות (עגבניות מנומרות, עגבניות תמרי ועגבניות פרלין), דוכן פירות, תפוחי אדמה סגולים ואחרים, מלפפוני טעם, דוכן ירקות אורגניים ואפילו דוכן של בירת הבוטיק הישראלית המצויינת Dancing Camel.

אבל אני יצור כפוי טובה. לפני שניה לא היה שוק איכרים; עכשיו, כשישנו, יש לי צרור תלונות. בראש ובראשונה, המיקום. נמל תל אביב הוא איזור בילוי, לא קניות. אנשים לא עוברים שם בדרכם לסידורי יום שישי; הם באים לשם במיוחד לאירוע, לפסטיבל , למסעדה או לשבת על הים. לכן, אם שוק האיכרים רוצה להיות יותר מסתם פסטיבל עונתי, המיקום הטבעי שלו הוא במרכז העיר, בדומה לשווקים דומים בעולם. במדרחוב בנחלת בנימין נשארו מספר סמטאות פנויות, והשוק יכול לגשר יפה בין שוק האומנים הפועל בשישי, ובין שוק הכרמל הקבוע. לחילופין, שדרות רוטשילד המוצלות באופן טבעי יכולות להוות מיקום מצויין (הקטע בין שינקין להבימה ריק מקיוסקים). או אולי שדרות בן ציון יהיו הפתרון - ממוקמות אידיאלית בין באי אבן גבירול, באי שינקין ובאי דיזנגוף.

תלונתי השניה היא על החום והשמש. בביקור שלי היה חם שם מנשוא, ומה שמוגדר כשרב בְּיוּני, הוא אך "טמפרטורות ממוצעות לעונה" ביולי-אוגוסט. אמת, הדוכנים מוצלים, ואת עוצמת השמש אי אפשר להנמיך (שזה חבל מאוד, אבל קשור לדיון אחר לחלוטין). עדיין, מיקום שהוא מוצל יותר מלכתחילה, בתוספת קירוי קצת יותר יסודי, יכול לשפר את המצב פלאים.

תלונה שלישית ואחרונה לעת עתה, היא מבחר הדוכנים: מלבד דוכני פירות היער, כמעט לכל סוג מאכל יש רק דוכן יחיד. גבינות, לשם המשל, מוצעות בדוכן יחיד של ברקנית, וגם הוא מציע מבחר מצומצם מאוד של גבינות, כנראה בגלל החום. יש כל כך הרבה מחלבות קטנטנות בארץ המייצרות גבינות מעניינות ולא מוכרות - האין זו מטרתו של שוק איכרים? הייתי שמחה לראות אותן שם דרך קבע. לחמים דווקא נמכרים בשני דוכנים, אחד מהם שייך למאפיית "לחמים" ממרכז העיר, ומרחק הדוכן של "לחמים" מהדוכן של "חמדה עוגות" בשוק, כמעט שווה למרחק בין החנויות המקוריות שלהם בחשמונאים ובקרליבך - שתיהן, אגב, מציעות מרכולת משובחת, שאין לי צורך להרחיק בשבילה עד הנמל. כך גם לגבי דוכן הבשרים היחיד, של "בשרי", שלוחת החנות ברחוב פנקס, כמדומני.

אז מה צריך עוד? בסך הכל עוד מכל דבר - גבינות, לחמים, נקניקים, פרחים, הרבה פירות וירקות אורגניים, זנים חדשים של פירות וירקות, יוגורטים, ריבות, עוגות מוכנות ובעיקר - עוד איכרים. לשם כך צריך גם מקום להתרחבות, מה שלא נראה כאפשרי במיקום הנוכחי.

ברור מאליו שכל הנ"ל, ובעיקר מבחר הדוכנים, עשוי להיות לא יותר ממחלות ילדות מובנות של היוזמה החדשה (והברוכה מאוד!), ושצריך לתת זמן לשוק להתייצב ולהתמסד. כבר עכשיו הוא שווה קפיצה מדי פעם: הוא בהחלט מספק את חוויית השוק האהובה עלי כל כך, ובנקל ניתן למלא שם סל קניות של סחורה משובחת, חלקה מיוחדת, ובדרך כלל במחירים סבירים עד זולים. הוא פשוט לא מספיק בשל כדי להפוך להיות, כפי שהייתי רוצה שיהיה, מקום ההצטיידות הקבוע והראשי שלי לקראת שבת. בינתיים אני מחזיקה אצבעות שהשוק אכן יבשיל, יתמקם ויתמצב כמוסד בעיר.

ושוב, לסיום: הידד, שוק איכרים בתל אביב!!!
רוצו בהמוניכם.

טיקה עוד היתה עסוקה בבחינה ראשונית של התפריט, ואני כבר התבייתתי על איזור מאפי השמרים. בריוש או קרואסון? שוקולד או פיסטוק? עלי לבצע החלטות אמיצות, וברגעים הרי גורל כגון אלה אני נטולת הומור ויש יאמרו אף קצרת רוח. "שוקולטה ולרונה", איתרו עיניי בתפריט ולבי פרפר לו בעליצות. אני עומדת למלא פה חוסרים של עשרה ימי שישי רצופים מוחמצים בבתי קפה.

"כל המאפים המתוקים נגמרו", מבשרת לי המלצרית, "והשוקולטה גם". למראה המבט המאשים בעיניי היא נמלטת בזריזות, וטיקה מתכווצת מעט בכסאה. מלצר אחר מגיע קצת אחר כך, ומסביר שהתפריט בכלל חדש והשוקולטה עדיין לא מוגשת בבית הקפה. המאפים המתוקים, לעומת זאת, אכן היו ואזלו. "בשעה אחת ביום שישי?" אני לוחמת כלביאה, "זה עדיין בוקר!". טיקה משלחת את המלצר לנסות לאתר פירורים, ואני בוהה בשאר התפריט בחוסר אמון ובתחושת זעם מתעצמת. המלצר האמיץ חוזר ובידו צלחת עם שני מיני-דיינישים במילוי שוקולד. "זה לבינתיים", הוא אומר, "כי אני מבין שאתן ממש צריכות שוקולד". מסתבר שכל מאפי השמרים המתוקים בגודל רגיל אזלו, אבל אלה המינייטוריים עדיין במלאי, אז התרציתי והואלתי להתפשר על צלחת מיניי מיני-מאפה. וגם מנה ראשונה הזמנו, בשביל הבריאות: קרואסון סנט-מור.

נשימתי חוזרת לסדרה לאיטה, ואני שמה לב שטיקה נראית דאוגה משהו. טיקה, אחותי הקטנה, אך זה חזרה משהות ממושכת מהודו, ועדיין מנסה להסתגל מחדש לתזזיתיות של העיר שלנו. בינתיים היא מתאכסנת בביתי ומתחקה אחר הרגלי התזונה יוצאי הדופן שלי, לטענתה.

האוכל שלנו מגיע: הקרואסון טרי וניכר בו שעשו אותו בלי קיצורי דרך, עם כמות החמאה הראוייה וכל הקיפולים הדרושים. המילוי שלו, גבינת סנט-מור וחרדל, חביב מאוד.
עם הקפה, ניגשנו לעיקריות: שני מאפונים מלוחים שהמלצר צירף לחבורת המתוקים שלנו ביוזמה אישית אך ברוכה - בצק פריך מלוח במילוי גבינה בולגרית וצנוברים. כמו בקרואסון, הבצק הפריך המצויין נישל את המילוי מאור הזרקורים, וכך סלחתי למילוי על היותו טיפונת מלוח מדי. על בריושון החמאה התענגתי ללא מתום, ועל שני המאפים הבאים טיקה ואני היינו חלוקות: אני אהבתי יותר את רול הפיסטוק הקטן, היא את רולון השוקולד.

"תגידי", סחה לי טיקה, "בהודו היה נראה לי שכל היום מתבשלים אצלך פרוייקטים מתוקים במטבח, אבל מאז שהגעתי הכיור עומד ריק ומצוחצח. לא בשביל זה התנחלתי אצלך בבית!". צודקת, הילדה. החורף היא מין תקופה מתה אצלי, בה יצר הבישול והאפייה נמוג ואני נכנסת לתרדמת דוּבִּית. במסעדות ובבתי קפה אני יושבת אמנם כבשכבר הימים, וכבר הצטברו אצלי שלל תגליות חדשות, אבל בחורף הזה הסתבר לי שהתרדמת העונתית שלי כוללת גם כתיבה. כנראה שהחורף מדכא אצלי כל פעילות יצירתית באשר היא, שזה קצת מוזר עבור בחורה המכריזה בכל הזדמנות שחורף הוא העונה האהובה עליה בשנה.

אני בברור לא במלוא חושיי אם כמעט סיימתי ועדיין לא תיארתי את רוח המקום - מהסוג החביב עלי לקפה של בוקר (וכן, אחת ביום שישי זה עדיין בוקר, גם כשבארבע כבר חושך): בפנים כיסאות עץ וקצת כורסאות, דלפק עם מאפים בטסים בטעם של פעם ובר קטנטן. בחוץ דק עץ, קצת ירוק מסביב וכיסאות אירופאים מעוגלים. קטן וחמים.

לאחר אתנחתת יום השישי עתירת החמאה הזו, קמנו - טיקה והדוב - כשהאחרון נחוש להילחם בשרעפי שנת החורף שלו (נראה אם יצליח). בינתיים, חברים יקרים שלי, עזרו נא לטיקה להעיר את הדוב: אם אתם חולפים בקפה לו, אנא בדקו אם מכונת השוקולטה כבר הגיעה, ותעדכנו. חן חן.

חשבון: 54 שקלים לכריך קרואסון, 4 מאפים קטנים (ועוד 3 על הבית) וקפה.

לפולה יש יומולדת ולרגל המאורע היא פצחה במסע הילולים מתמשך. הידד לבחורות היודעות לחגוג יומולדת כהלכתו! כך התכנסנו פולה, איה ואנוכי לארוחת חג במסה, ומסה היא בהחלט לא מסעדה לסתם יום של חול: היא בין היקרות בארץ ומאלה שמנסות לעקוב אחר כל כללי הטקס, מן הסומלייה המייעץ בבחירת היין ועד מרענן החיך בין המנות.

לפולה זה היה ביקור ראשון והיא הופתעה מתחושת הניכור שיצר העיצוב: המסעדה חשוכה למדי ובתוכה שולחנות לבנים, חלקם עשויים שיש קר. וילונות יורדים מהתקרה ומשמשים חוצצים בין חלקים שונים, עליהם ועל הקירות מוקרנות דמויות שזזות מדי פעם וחוזרות על תזוזותיהן שוב ושוב. אותנו הובילו לשולחן עגול ודי גדול - נדמה לי שהוא יכול להכיל שישיה בקלות - ולידו שלושה מושבים שונים: ספה דו-מושבית לבנה, כיסא בעל משען גבוה להפליא וכורסא עמוקה. כשביקשנו לעבור לשולחן ההולם קצת יותר את מספר הסועדות, נענינו שזה השולחן היחיד המתאים לשלושה במסעדה. איה בחרה בספה, פולה ישבה באמצע בכיסא היומולדת עם המשען הגבוה ואני ישבתי לי בקדמת הכורסא - אם הייתי נשענת אחורה לא הייתי שומעת מילה מהשיחה. כל העניין הזכיר לנו משום מה את עליסה בארץ הפלאות (אסוציאציה שנראתה הגיונית להפליא באותו רגע וקשה במקצת לנימוק ברגע זה). קרבנו את הכיסאות קרוב קרוב כמיטב יכולתנו, ובחרנו את המנות לארוחה שלנו.

פולה נהנתה מקוקטייל בשם "אגוורו שמפיין" המורכב מליקר אגוורו (ליקר על בסיס טקילה), שמפניה, מיץ ליים וסיידר, ואיה ואני חלקנו בקבוק מרלו של יקב מישר. עם המשקאות נשנשנו את הלחם: שלושה מקלות פוקאצ'ה - הפוקאצ'ה של רפאל המוגשת בפתיחה טובה יותר - וגם פרוסות לחם מלא שלא היה במיטבו וחלוֹנֶת שבת טעימה מאוד.

מהראשונות שלנו היינו מרוצות מאוד: פולה, עם מח העצם שלה שהוגש על תבשיל קדרה, ואיה ואני, שחלקנו רביולי שרימפס וחלמון - את החלמון בקושי הרגשנו אבל אהבנו מאוד גם כך - ושרימפס על קדאיף ממולא בגבינת עיזים וחצילים, כמעט קינוח עם שרימפס.

אחרי מרענן החיך המובטח (גרניטה מלון, כמדומני. חוששתני שהייתי מרוכזת מדי בצילומו שכמעט לא הספקתי לטעום ממנו), הסתערנו על העיקריות: איה ליקקה פילה בקר עם ציר בלסמי וערמונים והכריזה שהבשר נימוח בצורה מדהימה. פולה התייחדה עם מנה מהמיוחדים של הערב - סטייק אנטריקוט מפר אנגוס שחור, שהוא בשר איכותי במיוחד ושומני יותר מהרגיל. אני השלמתי חוסרים עם לחי עגל (או, ליתר דיוק, לחיים) עם בצל ממולא בבטטה ותבלינים - מנה שהבטחתי לעצמי שאזמין בביקור קודם לאחר שטעמתי ממי שהשכיל להזמין אותה אז (איה, כמובן). מרוצוּת שכזו בשולחן כל כך ביקורתי לא שררה מזמן במחוזותנו.

לא היה לי כלל אכפת מה ניקח לקינוח כל עוד זה יהיה מעדן השוקולדים הפלאי שזכרתי מביקור קודם: שלושה גושים של גנאשים - מריר, חלב ולבן - מעל רוטב חם ונפלא, שילוב של חום וקור שיוצרים מרקם קרמי מהמם. פולה בחרה את הקינוח השני - ברולה אגסים: שכבה דקה יחסית של קרם הברולה וסוכר צרוב דליל מאוד, כדור גלידה מעל, שלוש סופגניות קטנטנות ועוגיית טוויל קינמונית. שילוב של כל הטעמים והמרקמים היה מעניין ביותר, אבל הסופגניונות הסתיימו בטעימה הראשונה, ושאר המנה היתה כבר פחות מרגשת, בוודאי פחות מזו הראשונה.

כשהרשיתי לעצמי להתרווח לאחור בכורסא, כמעט שקעתי בנמנום. ביקור בחדר השירותים עורר אותי קמעא: כיור רחיצת הידים מעוצב כברזייה והברזים פונים זה לזה, כך שזכיתי בזרם נמרץ של מים קרים מהגברת שבדיוק שטפה את ידיה איתי (לא החזרתי, אני לא נקמנית).

החשבון היה תפוח כמצופה, אבל התלוותה אליו תשורה חביבה: פולה, ילדת היומולדת, קיבלה מהמסעדה קופסת פרלינים עם לוגו תואם. מהפרלינים עצמם היא לא התלהבה, אבל הרעיון מתוק. קופסת פרלינים כמתנה… הממ, קונספט מעניין. זה לא מנע מפולה להכריז כי לא תחזור למסעדה בשל העיצוב המנוכר. אני כנראה אחזור למרות העיצוב ובגלל האוכל הנפלא, אם כי כנראה שלא בשלישייה.

חשבון: 851 שקלים עבור שלוש ראשונות, שלוש עיקריות, שני קינוחים, קוקטייל, בקבוק יין ושלושה משקאות חמים.

כשחיפשנו אכסניה הולמת למפגש החודשי העליז של החבורה הקטנה שלנו, לחשו באזננו שפסטה מיאה מארה ביהודה הלוי היא הדבר האמיתי, עם אוכל טעים וסועדים דוברי איטלקית. לא הייתי זקוקה לשכנועים רבים - את פסטה מיאה המתוקה שברחוב ווילסון אני זוכרת לטוב, ופתאום לא הבנתי איך קרה ששנים לא ביקרתי בה. מסתבר שהיא ילדה שלוחה המתמחה בשילובי פסטה עם דגים ופירות ים, כאשר זו המקורית נשארה אחראית על המנות הבשריות.

כשהגעתי למסעדה חיכו שם כבר רון ודורי, דייקנים שכמותם, ואני גיליתי שאני מזהה את המיקום: המסעדה ממוקמת על חורבות מספר איטלקיות קודמות - פסטה נובה המצויינת, שהייתה למעשה לבוש חדש לפסטרייה, מצויינת גם היא. לפי הריקנות ששררה במסעדה במוצאי שבת - לרוב ערב עמוס בעיר, כידוע - המצב לא מזהיר גם בגלגול הנוכחי.

העיצוב דווקא השתנה, והוא מתוק מאוד ומזמין מאוד: בפנים טפט זהוב, מושבי עץ ותאורה עמומה אך לא מדי. גם בחוץ נעים מאוד לשבת, ובסה"כ יש לפסטה מיאה מראה של מסעדה שהייתי מאושרת להיתקל בה באיטליה (וגם פה, כמובן). התפריט מתנהל כמו בסניף המקורי: יש מבחר קבוע של ראשונות ועיקריות, אבל המציאות מסתתרות בהיצע היומי של הרטבים. את הרוטב משדכים לפסטה המתאימה לו, תוך התייעצות עם המלצרים.

צָלַה הצטרפה אלינו סוף סוף, לאחר חיפושי חניה מפרכים, אז התחלנו במלאכת האכילה - חלקנו שלוש מנות ראשונות: ארנצ'יני, מנה איטלקית קלאסית של כדורי ריזוטו מטוגנים וממולאים בגבינת מוצרלה חמה, שלא היו במקרה זה הרבה מעבר לכדורי אורז מטוגנים - טעמתי טובים מהם. גם מהמנה הבאה לא התפעלתי מאוד: פיור די זוקיני, שהם פרחי קישואים ממולאים בגבינת ריקוטה ועיזים עם מעט פסטו. גם הם היו מטוגנים ועם ציפוי פריך, ולא מלוחים דיים בעיניי. המנה הבאה היתה הטובה ביותר בסבב זה: שרימפס ברוטב מרטיני שהיו חמודים מאוד והגיעו בלווית סלט ירוק סטדרטי אך טעים. עם האוכל לגמנו בקבוק שרדונה של פלטר (2006).

העיקריות היוו שיפור רציני: דורי בחר ב"ג'ובאני מארה" - רוטב עגבניות עם שרימפס, קלמרי, מולים ובמקור גם עם סרטנים שדורי החליט להשמיט כדי לא להסתבך עם הפיצוח. צָלַה לקחה אליו אוליו עם ארטישוק ירושלמי ופטריות פורטובלו - צָלַה ואני חשבנו שזו היתה המנה המנצחת מבין הארבע, אם כי רון חלק עלינו בשל סלידתו מפורטובלו. הוא עצמו בחר ב"מורטי", שהוא אליו אוליו עם שרימפס, קונפי זיתים ועגבניות שרי. רק אני התפרעתי עם מנה שמנתית בשם "אובריאקונה" - רוטב רוזה עם וודקה ופירות ים. שמחתי לגלות שהרוטב הגיע בכמות הנכונה - לא מרק בו שוחה הפסטה, אלא בדיוק כדי לעטוף את הפסטה בטעם לא קמצני. הוודקה היתה רק רמוזה, אבל עם התקדמות האכילה כבר לא הייתי בטוחה שצָלַה זכתה במנה המנצחת. אמנם פירות הים היו, כמדומני, מהקפאה ולא טריים ממש, אך עשויים כהלכה.

התפוסה במסעדה לא השתנתה לאורך הארוחה - שולחן אחד נוסף מלבדנו, כל פעם מאוייש על ידי זוג אחר. אנחנו, מצדנו, הרעשנו כמו 5 שולחנות, כך שלא ממש הרגשנו בחסרון הסועדים מסביב, למרות שלא הייתי מתנגדת לאיטלקים שהובטחו לי (הלחשן הכוזבני זכה היום למספר נחירות בוז).

בחירת הקינוח עוררה אצלנו דיונים סוערים: צָלַה עדיין לא נגמלה מסלידת השוקולד, וכך ניסינו השלושה הנותרים להסכים על קינוח שוקולדי מן המבחר המפתה. לבסוף התאחדנו בהזמנת "סלמה די צ'וקולטה" - שוקולד מרוכז עם קליפות הדרים ומעט פיצוחים, שאהבתי מאוד. אליו הוספנו גם קינוח חף משוקולד, הטירמיסו הקלאסי, שהוגש במראה ביתי ולא מוקפד, אבל אוורירי וטעמו משובח.

כשהתפרקה לה החבורה, שקעתי אני בהרהורים על מדוע בעצם לא שמעתי דבר על המקום הזה, שפתוח כבר יותר משנה. אמת, לא יצאתי מגדרי מרמת האוכל אבל הוא ברובו טעים, הפסטה עצמה משובחת ממש, ובסה"כ האוכל לא נופל מהאוכל באיטלקיות אחרות בעיר (ולעתים אף עולה על הממוצע). העיצוב של המקום מתוק ומזמין ואם היה מלא באנשים המקום היה ממש מציאה. האם יתכן שרק בגלל חוסר ביחצנות המסעדה הזו אלמונית לגמרי? או שמא זה המיקום המקולל? לי עצמי הביקור עשה בעיקר חשק לבדוק מה שלומו של המקור הווילסוני.

חשבון: 523 שקלים ל-3 ראשונות, 4 עיקריות, 2 קינוחים, בקבוק יין ושלושה אספרסו.

כבר כמעט חדשיים שנוזל לשונטל ריר מהפה כשהיא שומעת את הדיווחים של איה ושלי על "לה צ'אמפה", בר הקאווה שנפתח בעיצומו של הקיץ. סוף סוף החלטתי לגאול אותה מייסוריה, וקבענו איתה ועם הפאנטום מבעוד מועד - שבועיים מראש! - ביקור בשעת ערב מוקדמת. שעת ההגעה קריטית מאוד במקרה זה: המקום קטנטן וכשמתקבצים אליו האנשים נעשה מעושן מאוד. חשוב מזאת, בבר שותים ואוכלים בעמידה, מה שאמנם מזכיר לי מאוד את ברי הטאפאס בברצלונה, אבל היטב לימדוני שכשאוכלים בעמידה האוכל יורד לרגליים ואני מעדיפה את הרגליים שלי ארוכות ודקות. עד שאגריל כאלה, אני לא מסכנת את אלה שיש לי ומגיעה ל"לה צ'אמפה" כשיש עוד סיכוי לתפוס את כיסאות הבר הספורים שמפוזרים למרות הכל.

בעצם מצחיק שקבענו כל כך הרבה זמן מראש - "לה צ'אמפה" הוא כל כך שכונתי שהוא בדיוק המקום לרדת אליו בספונטניות עם טרנינג וכפכפים לשחיתות לילית שיכורה. הוא מעוצב בעדינות כרחוב ספרדי, עם חלון מעל, בשר תלוי לייבוש, שלט רחוב מפורזל וחמור ענק על הקיר - סמל המרד הקטלוּני. מרכז העניינים הוא הבר, ובו מיכלי נירוסטה עם שלל מעדנים ומאחורה הנקניקים התלויים לראווה. מסביב הקירות מלאים בבקבוקים ריקים של קאוות שכבר נשתו עד תומן במקום, וההספק נראה מרשים ביותר. את בדלי הסיגריות וחרצני הזיתים הצוות מזמין לזרוק על הרצפה כקטלונים אמיתיים; אנחנו הנחנו את החרצנים שלנו בנימוס בצלוחית רק כי פחדנו למעוד עליהם בדרך החוצה.

סידרנו לנו בקבוק קאווה ברוט נטור, והתיישבנו לגבש אסטרטגיה: איה ואני ניסינו למקסם טעימת מנות חדשות עם מה שאנחנו יודעות שלא נוותר עליו. השונטפאנים היו קלילים יותר והזמינו שתי מנות גבינה לפתיחת התיאבון, ואני גררתי את איה בעקבותיהם: טעמנו גבינת קשקבל מעושנת מצויינת וגבינת עיזים ביין מצויינת במיוחד. שונטל והפאנטום נהנו גם מהצפתית בעשבי התיבול.

מרוצים מהמצע שריפד את קיבותנו, נפננו לאוכל האמיתי: להבדיל מהגבינות תוצרת הארץ, את הנקניקים מלקטים בספרד עצמה. המנות נעות סביב 20 השקלים ואפשר לשלב שני סוגים במנה, מה שמפתה לטעום עוד ועוד. האמנות היא התזמון: לדעת מתי לאכול את המנה הטובה ביותר בשיא הארוחה, כך שתסתום את החור האחרון בקיבה אבל לא תיאכל על קיבה מלאה מדי, כשכבר אי אפשר להנות.

התחממנו בגזרת הנקניקים עם הקרים: טעמנו ברזאולה (חמודה), פוּאֶט (נהדר!), חמון (עסיסי ומצויין אבל היה חתוך דק מדי) ובילטונג (קצת מאכזב אבל רק בגלל שהאחרים כל כך טובים).
שונטל, מפוחדת מעט מהערותיי על התזמון המדוייק, החליטה לא להמר ולהזמין את הנקניקיה החביבה עלינו לפני שתהיה מלאה מדי. אבל אחר כך היה לה מקום לעוד, אז היא הזמינה גם בראטוורסט - נקניק חם על פרוסות דקות של לחמניה. הפאנטום ואיה התענגו על המבוגרים קטנים - זה של הפאנטום היה קטלוּני, כלומר מתובל, ועם תוספת בצל מטוגן. זה של איה היה מבשר לבן ועם גבינת אמנטל. אני חיכיתי עם כוס קאווה נוספת. חיכיתי וחיכיתי.

ואז היא הגיעה, המלכה: נקניקיית הדם - המורסייה. נשגב מבינתי איך נקניקיה יכולה להיות כל כך נימוחה וכל כך נמסה בפה - המנה הזו היא מעדן שלא מהעולם הזה. היא נפרסת ומלוהטת על הגריל, ומוגשת גם היא חמה על פרוסות לחמנייה, שהקפדתי לאכול בכל טעימה לפני הנקניקייה.

מייד כשסיימנו נזכרתי במשפט שאמי נוהגת לסיים בו את הליקוק האחרון מהצלחת: "נהנתי רק חצי", היא אומרת, תוך לכסון עין אחת אל הסיר ועין שנייה אל אבי המדושן מהמחמאות על בישוליו.
איה נאנחה בכבדות לשידוליי והתחננה להפסקה. הסכמתי ברוב טובי לחכות - לא אשמתי אמנם שמילאה נפח יקר בהמבורגר, משובח ככל שיהיה (שלא לומר בלחמניה של המבורגר) - ובכל זאת, שוב חיכיתי. קצת.

ואז הזמנתי עוד מורסייה. הפעם לא טרחנו על הלחמניה, השארנו אותה ערומה על הצלחת והתרכזנו בנקניקיית הדם שלנו.

כשסיימנו הבר כבר היה מלא ומעושן, וזה היה האות שלנו להתפזר מהמקום. תכננו אמנם טיול רביעיה באוויר הצח של רוטשילד, אבל איה נאנחה שוב ורצתה רק לזחול למיטה, אז הלכנו הביתה.

מעניין מה יהיה שם בחורף, ב"לה צ'אמפה". האם נוסיף לשתות קאווה צוננת או שיוגשו גם יינות אדומים? האמת, לא ממש אכפת לי, כל עוד אזכה לאספקה סדירה של המורסייה שלי.

חשבון: 327 שקלים לבקבוק יין ועוד כוס, 14 מנות טאפאס וסן פלגרינו קטן.

אולי תהיתם מדוע בעצם שמי המלא לא מופיע בבלוג. שמי חסוי בגלל שנראה לי שיותר הוגן לכתוב על מסעדות כאשר במהלך הביקור לא מכירים את המבקר, ולא יודעים שהביקור הנוכחי שלו יתפרסם איפשהו.

מבקרי מסעדות בארץ דווקא נוהגים לכתוב בשמם המלא, ואני מבינה אותם לחלוטין. הרצון להיות מוכר בשל הדברים שאתה יוצר הוא ברור ובסיסי. כל עיתונאי ואפילו מבקר בתחומים אחרים זוכה לקבל את התגמול הזה, בלי שהאתיקה העיתונאית שלו תועמד במבחן. רק בתחום האוכל, השאלה עולה לדיון שוב ושוב. אין ספק, אמנם, שהמסעדה לא תוכל ליצור יש מאין גם עבור מבקר חשוב; בכל זאת, היא יכולה לייצר עבורו את החווייה הטובה ביותר שהמקום יכול לספק, וזה יכול להיות שונה בתכלית ממה שהסועד הממוצע ייתקל בו.

יש הטוענים שגם כאשר המבקר אינו מוכר, כמו למשל כותב בפורום אוכל או בלוג, די בכך שאותו מבקר עורך רשימות במהלך הסעודה או שולף מצלמה ומתחיל לצלם את האוכל כדי לפסול אותו מלהיות מבקר אנונימי ואובייקטיבי, כי בכך הוא חושף את עצמו.

בנקל ניתן לנמק גם את העמדה הנגדית: ביקורת בעילום שם היא הסתתרות, יש שיאמרו אפילו פחדנות. הדבר נכון במיוחד כאשר נכתבת ביקורת שלילית על מסעדה, אבל לא רק: הביקורת עצמה היא למעשה עדות לבקיאות המבקר בעולם האוכל, והכיתוב תחת כינוי מאפשרת לכותב לטעות בלי לסכן את המוניטין של שמו האמיתי.

בין הדעות הנ"ל, לי אישית נראה שיש מקום למבקרים מכל הסוגים ושכולם ראויים. בכל זאת, כשבאתי להחליט באופן אישי על הכתיבה שלי, בירור עם מצפוני סימן את הנקודה הנוכחית על הגרף: ביקורת אנונימית אבל עם תמונות, כל עוד אצליח לשמור על אנונימיותי. התמונות חשובות בעיניי כיוון שאני מיחסת חשיבות גם לתפאורה ולאווירה (וגם על כך עוד ארחיב, מן הסתם, בעתיד), ובעניין הזה תמונה אחת שווה אלף מלים. לכן אני מנסה לרוב לצלם גם את החלל, ולא רק את האוכל, ובמאזניים שלי, הרווח מהמחשת עוד היבט של המקום עולה על ההפסד של הסיכון
ההיפותטי (האמנם?) שמישהו מהמסעדה יחשוד בי כמבקרת.

אחת מהבעיות הנובעות מטיפוח מצפון, היא שהוא מתפרע בכל הכיוונים, לעתים סותרים. לכן החלטתי גם שלא אֲצַלֵּם בהיחבא, ועקב כך בתחילת כל ישיבה במסעדה אני תמיד מבררת עם המלצר אם זה בסדר שאֲצַלֵּם. עד כה, תמיד נעניתי בחיוב.

וכל זה למה?

במוצאי יום הכיפורים האחרון, נפגשנו איה, צָלַה ואנוכי, להינפשות מן המנוחה הארוכה של היום. הפור נפל על פועה, בית קפה מתוק וצבעוני בלב השוק הפשפשים. מפתיע, אבל גם בערב, כשהכל מסביב סגור והעכברושים משתלטים על הסמטאות (שלושה מהם חייכו באותו ערב אל איה באופן אישי), פועה שומרת על חינניותה.
נדמה לי, אגב, שפועה היתה המקום הראשון שנפתח בעיר עם ריהוט משוק הפשפשים - אוסף אקלקטי של המיטב מהשוק, מגוון שולחנות, כיסאות, צלחות ועוד, שאיכשהו מתגבשים למראה כללי חם ונוסטלגי.

כשהגענו למקום עוד היו עסוקים בפתיחת הערב, והיינו הראשונים להתיישב. בחרנו בשולחן בפנים, למרות שהיה מעט קר ממזגן שנשב היישר לכיווננו. כהרגלי, וידאתי שאין בעיה שאֲצַלֵּם, והזמנו מגוון מתבשילי המקום.

את רוב האוכל חלקנו: תבשיל מש עדשים הודיים, שאיה ואני זכרנו לטובה מביקור קודם, לא הכזיב גם הפעם. תבשיל ירקות בקארי ירוק וחלב קוקוס, שהגיע עם אורז - הייתי מן הסתם מתלהבת ממנו הרבה יותר לולא אכלתי בתקופה מסויימת מנה דומה בזוזוברה דרך שגרה, עד שנמאסה עלי. איה לקחה גם קובה צמחוני עם סלק והיתה מרוצה ממנו, ונבצר ממני לחוות דעה עליו כי אני מתעבת סלק בצורה יוצאת דופן, אלא אם כן הוא מגיע בתוך חזרת. ולבסוף, המנה החביבה עלינו ביותר היתה מהמיוחדים של הערב - רקוט קרומפלי, תבשיל הונגרי ששמחתי להתוודע אליו: תפוחי אדמה, ביצים קשות, שמנת, חמאה וקבנוס. בדיוק המנה הראוייה לחתום בה את יום כיפור.

הקור מהמזגן הצטבר בעצמותנו והגיע למסה קריטית, ולכן לקראת שלב הקינוח נדדנו החוצה. פתאום חילקו דפים ובהם מלים לשירי קודש שונים, ובחור צעיר מילא את הרקע בשירה בליווי גיטרה בלחנים שהוא, כמדומני, חיבר למלים מהכתובים. אז גם שמנו לב לדף שתלוי על דלת הכניסה: ערב שירי קודש.

מבודרות מעט, המשכנו בשלנו: צלה הזמינה עוגת גבינה ואיה בחרה בפרפה חלבה. אני הבטחתי לעזור לשתיהן, וגם הוספתי שוקו חם כי גופי עוד היה עסוק בהפשרה מהמזגן. שני הקינוחים הגיעו בלוויית רוטב פירות יער: עוגת הגבינה היתה טעימה ונעימה. הפרפה, שהגיע בשתי יחידות נדיבות, היה מעט קפוא מדי, ואיה התלוננה שהוא מכיל אחוז גדול מדי של חלבה - למעשה, היא הרגישה שהיא אוכלת שתי חפיסות חלבה.

ועכשיו סוף סוף מגיע הארוע שבשלו הטרחתי אתכם בכל ההקדמה הארוכה: אחד מהמנהלים (או שמא הבעלים?) ניגש אלינו ושאל למה בעצם אנחנו מצלמות את האוכל. פטרתי אותו בתשובה סתמית, אבל לאחר שהלך מצפוני הציק לי. ערכתי חישוב זריז שבעצם הזמנו כבר את כל שרצינו להזמין ובשלב זה אין לדבר משמעות רבה, חיפשתי אותו והסברתי שאני כותבת ביקורות בבלוג שלי. המנהל/בעלים ביקש שאשלח לו את הביקורת באימייל, וכנאמנה לצרור עקרונות ההולך ומסתבך, הבטחתי לו שכך אעשה.

חיכיתי עם פרסום הביקורת מספר ימים, בתקווה שעד לרגע זה אותו מנהל שכח איך אני נראית ויהיה לו קשה לקשר בעתיד בין הפנים לכינוי. כנראה שלא הייתי מספרת את כל זה לולא תקרית קטנה בסיום: כשקיבלנו את החשבון, הופתענו שלושתנו לגלות שההופעה עלתה 15 שקלים לסועד. בחינה מקרוב של הדף התלוי בכניסה הוכיחה שפרט זה אכן רשום על הדף, אם כי בכתב זעיר שלא פלא שלא ראינו משולחננו. כיוון שלא רק שלא נהננו מההופעה (ועם הצעיר המיוסר סליחה), גם לא קיבלנו על כך שום הודעה מראש, ביקשנו לנכות את התשלום מחשבוננו וזה נעשה מייד ללא כל מחאה. רק שאני נותרתי עם תחושה לא נוחה (שוב, המצפון הזה) ותהייה: האם הניכוי היה מתבצע באותה אדיבות גם לולא ידעו שהביקור עומד להיות מתועד?

אחרי הכל, פועה הוא בית קפה נעים מאוד שכיף לשבת בו ארוכות, ושמגיש אוכל ביתי ולא שגרתי ברמה טובה מאוד יחסית להיותו בית קפה. אני חושבת שמן הראוי להודיע מראש לבאים בערבי הופעות כי הישיבה כרוכה בתשלום על ההופעה, במיוחד שבמספר בתי קפה בעיר הופעה אינה כרוכה בשום תשלום נוסף, גם כשמופיעים אמנים מוכרים.

והאתיקה שלי - האם צלחה את דרך החתחתים הפעם? לא יודעת, לא בטוחה, התייגעתי מההתחבטויות. תגידו אתם.

חשבון: 257 שקלים ל-4 מנות בגודל בינוני, שני קינוחים, בירה בבקבוק ושוקו.

זה לא הוגן, היחס המחפיר שהענקנו לאוכל בדלאל. והם בכלל לא אשמים.

כשעברתי עם המכונית ברחוב שבזי, מחפשת חניה, חשבתי לעצמי שנווה צדק היא מקום נפלא להיות בו בראש השנה. חניתי בקצה השכונה וריחפתי לעבר דלאל, הבייבי החדש באיזור. הנייד שלי זמזם, הודעה מצָלה: "אני בפנים. המקום נראה מדהים". בדיוק פסעתי פנימה, אל החצר החמודה עם הכיסאות המפורזלים והבר הארוך. המשכתי פנימה והבר המשיך איתי. חוץ ממנו, היו שם גם שולחנות עץ כבדים, ספות עור, כורסאות צבעוניות מפונפנות ושנדליירים, כמובן.

התפריט כולל אוסף של הכל מכל - כריכים, סלטים, דגים ובשר. צָלה ואני התבייתנו מייד על 4 מנות ראשונות - חציל קלוי, טרטר דג, בייבי קלמרי ונתחי דג נא. אולי תמצאו את התיאור הנ"ל מעט לקוי, וזאת מפני שמייד כשהושארנו לנפשנו שקענו בשיחה מרתקת מעין כמוה. מנות הגיעו ולא הבטנו עליהן והן חיכו מבויישות. מדי פעם נזכרנו בהן, אכלנו אותן אגב השיחה והן הוחלפו באחרות. קינחנו בכנאפה, שאני דווקא זוכרת (אולי כי בדיוק סיימנו לדוש בעיקרי הדברים, אולי כי בכל זאת קשה לי לשכוח קינוחים) - חמודה וטעמנו טובות ממנה, בעיקר במקומות אותנטיים יותר.

עזבנו את המקום שעות לאחר שהגענו עקב סגירת המטבח - באיזו שעה זה היה? - מחבבות מאוד את המקום הנעים והמלבב. אז בעצם זו לא ממש ביקורת, על כל פנים לא על האוכל: במעומעם זכור לי שהיה לנו טעים. את השיחה שלנו אני עדיין מגלגלת במוחי.

משימה לשנה החדשה: לחזור לדלאל ולשים לב לאוכל (ומי שרוצה להצטרף מוזמן).
שנה טובה!

חשבון: 257 שקלים לשתי כוסות קאווה, ארבע מנות ראשונות, קינוח ושני קפה.

בפעם הראשונה שביקרתי ברדיו רוסקו, שבועות ספורים לאחר פתיחתה, ישבנו בשלישייה במרפסת ה"לא מעשנים". הרגשתי שהוגלנו לפינת העונש, האוכל לא היה מלהיב במיוחד ונפרדנו מהמקום בהבעת פנים פושרת.

כשאיה התקשרה במוצ"ש כדי לברר אם אנחנו נפגשות, התחלנו לגלגל שמות של מקומות ולפסול אותם על הסף. בסיום השבת אנחנו מחפשות בדרך כלל מקום קליל יחסית לאוכל, ובכתבי "קליל" אני לא מתכוונת בהכרח שלא נתפטם בארבע מנות או יותר, אלא שהאווירה תהיה קלילה ובלתי מעונבת. משום מה נזכרתי פתאום ברדיו רוסקו, ואיה, שעוד לא הזדמנה לשם, הסכימה.

הפעם התיישבנו על הבר, מקריבות את ריאותנו למען הקרבה לעניינים. השדרוג השתלם לנו: מהמקומות של המקובלים, רדיו רוסקו נראית חמודה ואינטימית. בבר קידם את פנינו הברמן במבטא איטלקי כובש, האוחז בשם ישראלי לחלוטין - דורון.

אחרי התייעצויות ענפות עם הברמן החביב, בנינו לנו ארוחה בשלבים - טעימה להתחלה, פתיח, ראשונות ועיקריות - ארוחת התפטמות ברוח קלילה. מסרנו לדורון את ההזמנה, הדגשנו את סדר המנות כדי שלא יגיע הכל ביחד, ופנינו ללגום את משקאותנו - שרדונה קורטה ג'יארה של אלגריני
(2006) בשבילי, קופיירה מונטפולצ'יאנו ד'אברוצו, (2005 - יין הבית) לאיה.

בראשית קיבלתי את הפתיח שלי - קרוסטיני קלמרי ופלפלים חריפים. טבעות קלמרי דקות ומתובלות, ערומות על פרוסת לחם קלוייה. פתיחה מצויינת.
המשכנו לסלט התאנים, מהספיישלז של הערב: תאנים מחורצות ופעורות פה, בפנים גבינת עיזים חמה, ליד פרוסות פרושוטו ועלי בייבי. אני הקפדתי בשקדנות עם כל ביס ללקט לי מכל מרכיבי המנה כדי להרגיש בכל פעם את כל הטעמים ביחד.

עוד לא ממש הספקנו לסיים, וכבר הגיעו הראשונות שלנו: נפנינו תחילה לטפל במנה החמה יותר - פולנטה בגריל עם פטריות ורוקט. למען האמת, קיבלנו עליה המלצה פושרת מהברמן, ואיה החליטה להמר בכל זאת ולהזמין בשבילה. אחרי שטעמתי לה מהמנה, איה ראתה את הבעת פניי המתמסרת ומייד הזמינה אותי לחלוק איתה: הפולנטה הגיעה בשתי פרוסות, מעל פטריות יער מטוגנות וקצוצות. ורוקט. אח, נפלא.
הבחירה שלי היתה פטה גורגונזולה, שמגיע עם עלים, אגסים, ריבה נהדרת ושני טוסטים. הפטה עצמו נראה כמו עוגת גבינה אוורירית. מנה מיוחדת מאוד.

רק טעמנו מהראשונות שלנו, הופיע דורון עם שתי העיקריות. הודענו לו שאנחנו ממש לא בכיוון לאכול עיקריות והוא לא התווכח והניח אותן בצד. בזווית העין ראינו דיון המתנהל בעניין הצלחות, ואכן, דורון הגיע אלינו, כולו מתנצל, ובישר לאיה שרביולי התרד שהיא הזמינה אזל, כיוון שהמנה שיצאה זה עתה היתה האחרונה. איה החלה להחליף צבעים, ניסתה לברר מה אפשר לעשות ולבסוף נכנעה והזמינה אחרת.
ישבה לה איה על הבר כעוסה וכמהה לרביולי תרד. דורון הסתובב כה וכה, מגניב מבטים מבויישים לעברה, מחכה שתסלח לו. היא לא סלחה.

העיקרית שלי הגיעה לבדה - שרימפס בחמאת עגבניות חריפה. דורון שוב התנצל על חוסר התזמון. כיוון שאותי הוא המיס כבר בצליל האיטלקי הראשון, אכלתי את המנה שלי ללא שמץ טינה. היא היתה טעימה מאוד, השרימפס היו טריים, התיבול היה נחמד, אבל לא התפעמתי ממנה כמו מהמנות הקודמות.
פחות או יותר כשסיימתי, איה קיבלה את העיקרית שלה - קלמרי עשויים על הפלנצ'ה על מצע של סלט ירוק. היה שם עדר שלם של קלמרי, ואיה סוף סוף הניחה לחיוך קטן להפציע, טעמה - והחיוך התרחב. דורון שלח עוד מבט צדי, איה היתה עסוקה בהתענגות על הקלמרי שלה, ואני הודעתי לו שהיא סלחה לו. ולא בכדי: הם היו טריים מאוד, צרובים מעט, רכים מאוד בפנים. לא דרוש יותר מזה.

לאחר ארוחה כה קלילה, קינוח הוא פשוט הכרח. הזמנו עוגת גבינת מסקרפונה, שהיתה נמוכה, דחוסה, עם הרבה צימוקים והזכירה לי בעיקר את עוגת הגבינה של אמא שלי. אני מאוד אוהבת את עוגת הגבינה של אמא שלי (שבוע לפני ארוחת החג של ראש השנה זה לא הזמן להסתכסך עם אמא), אבל היא מכינה אותה מגבינה 5%. לאיה גם הפריעו הצימוקים.

התמהמנו כה וכה על הבר, מפטפטות עם דורון על גלגוליו ואיך קיבל את שמו העברי. יש לו סיפור מעניין וגם שם איטלקי, אבל כדי לשמוע אותו תצטרכו להגיע לשם בעצמכם. אולי גם אתכם דורון יפנק בכוסית לימונצ'לו ריחני.

תמהני איך אותו מקום הצליח ליצור רושם כל כך שונה בשתי הפעמים שהייתי בו: באחת, אוכל חביב ובנאלי, מקום חסר אווירה. בשניה, אוכל מעניין ומפתיע, שירות אישי, קשוב ונכון לתקן טעויות, והאווירה - איטליה. בלי ספק, איאלץ לשוב כדי לרדת לשורש התעלומה.

חשבון: 313 שקלים לשתי כוסות יין, מנת פתיחה, שתי ראשונות, סלט, שתי עיקריות, קינוח, הפוך אחד ושני לימונצ'לו על חשבון הבית.
הדירוגים מתייחסים לביקור השני במסעדה, המתואר לעיל.

בכלל רצינו ללכת למיגל. קבענו, איה ואני, להיפגש בשעת אחר צהריים של שבת - שעה מתה בדרך כלל במסעדות העיר. לתומנו חשבנו שלמקום מול הים יש סיכוי יותר מלאחרים להיות מיושב, מה גם שבתחילת הקיץ מיגל היה נקודה לוהטת. כשהגענו גילינו שאנחנו כמעט לבד, וגם התפריט לא מעניין כשהיה. איה הציעה חצי בצחוק נדידה למולי בלומס השכנה, אני עצמי השתעשעתי ברעיון דומה - ושתי שניות לאחר מכן כבר מיקמנו את ישבננו בטריטוריה אירית, משאירות מאחורינו רק את ענני השעטה החוצה.

ובכן, לאיה זאת יש היסטוריה ארוכה עם הפאב דנן, אותו היא מקפידה לכנות בשמו הפרטי - המולי'ס. היא היתה שם כשהוא נפתח, נשארה לשבת שם כמעט מדי ערב שנים מספר, ואת האירועים הרבים שהתרחשו בין כתליו זכיתי לשמוע פרקים-פרקים במסענו המשותף ברחבי אירלנד. אני, לעומת זאת, רק קפצתי אל הפאב פה ושם בביקורים מזדמנים, כך שהחמצנו זו את זו והיכרותנו לא התרחשה אלא שנים לאחר האירועים האמורים.

באופן רגיל עמוס מאוד במולי'ס, וחלק גדול מהשיחות מדובר לאו דווקא בעברית. בשבת אחה"צ האווירה נינוחה - יש מקום פנוי, אבל ממש לא ריק. שני גברים על הבר (אחד בז'קט בצבע קרם ומגבעת תואמת!), זוג פה ועוד זוג שם. וגם איה ואני, שרועות על הספסל-ספה באמצע.

איה ביקשה את המנה האהובה עליה מאז ומתמיד - Irish Beef Stew, קדרת בשר בקר ירקות שורש, הכל מבושל בגינס ומעל פירה. היא ביקשה תוספת נוזלים מסיר הקדרה, שפכה אותם בשמחה על גבעת הפירה ואכלה בעונג. לכל אורך המסע באירלנד הסכמנו בינינו שאת ה-Irish Stew הטוב ביותר טעמנו דווקא בארץ, במולי'ס - כך היה ונשאר. אני הזמנתי מנה אחרת, מאיזור החוף - Fish&Chips, ולצידם רוטב טרטר. הדג עצמו היה טרי וטעים, אבל הרביכה סביבו היתה עבה מאוד ובטעם סופגנייתי-משהו. עדיין טעים, אבל לא כמו המקור. הצ'יפס היה דגול - נתחי תפוחי אדמה עבים ועסיסיים, מטוגנים בדיוק כמו שאני אוהבת, לא הדלדולים שמגישים בכל כך הרבה מקומות ושקשה לדעת אם הגיעו במקור מתפוחי אדמה או מתמונות שלהם שהודפסו על נייר ונגזרו. איה לא מחבבת כמוני את הז'אנר העבה, אז הסכמנו לא להסכים בעניין הזה.

"זה ממש מזכיר לי את הפאב ההוא מדבלין", שחה לי איה בלגימת טובורג. מרוצה מהשמרוק שציירו לי על הקצף של הגינס שלי, הפלגתי אני בזכרונות אחרים, לפאב נידח בעיירה שנקרתה על דרכנו בשעת צהריים, שם טעמתי לראשונה Fish&Chips (שהגיעו, כמנהג המקום, עם חומץ) - אותה אווירה עצלה, כמה מקומיים מסביב, ובירה כמתאבן, תוספת לעיקרית וקינוח.

אגב קינוחים, זה היה אחד הלקחים הראשונים והמרים שלמדתי באותו מסע בכפרי אירלנד: אסור, אבל ממש אסור להזמין. ניסיתי בערב הראשון, התעקשתי בשני, ובשאר הזמן עברתי גמילה כפויה וטראומטית ממנת המתוק הדרושה לי לתפקוד מינימלי. מגרשת ממוחי את הזכרונות הקשים, העזתי והזמנתי את מוס השוקולד, שמגיע מלא ודחוס בכוס חצי-פיינט של גינס, כשאת שכבת הקצף מחליפה קצפת. הגימיק חביב, המוס פחות - מתוק מאוד, כבד מאוד, ויחד עם הקצפת כמעט בלתי אפשרי, מה שלא הפריע לי לאכול בנחת מחצית מהקינוח הבכלל-לא-קטן הזה. גם אם לא קינוח אידיאלי, בהחלט לא נפילה כמו בארץ המקור.

כשהזמנו את החשבון, גילינו שבכלל ביקרנו ב-Happy Hour והבירות עלו רק 16 שקלים הפיינט, מה שעשה אותנו Very happy (ולא שלא היינו קודם). כשיצאנו אל הלילה הטרי, הפאב היה בשלבי התמלאות מתקדמים. רק במיגל היה עדיין ריק.

חשבון: 160 שקלים לשתי מנות עיקריות, שני פיינט בירה, קינוח ומים מינרלים.

אמנם הבלוג הזה צעיר מדי לסיכומים, אבל קפצתי על ההזדמנות של פרוייקט הכתיבה המשותפת כדי לחלוק אתכם את המקומות שאני אוהבת לאכול בהם. מן הסתם יש מסעדות רבות אחרות המגישות אוכל טוב או מציגות עיצוב מעניין; אלה ברשימה אהובות עלי במיוחד כיוון שבעיניי הן ניחנו בתמהיל הנכון של אוכל ואווירה, הגורם לי לחזור אליהן פעם אחר פעם.

אירוע מיוחד

1 יועזר בר יין
המסעדה היפהפייה הזו קיימת כבר 12 שנה ועדיין מלאה באנשים מדי ערב. היא שוכנת ביפו במבנה עתיק עם קשתות וקירות מתקלפים, שעם רדת הלילה ובצירוף פמוטי נרות יוצרים תפאורה רומנטית מושלמת.
הבשר מטופל פה כראוי בכל צורת בישול - חי לחלוטין, סטייק או כתבשיל. פה טעמתי לראשונה בחיי כמהין, שנים לפני שכמהין הוצעו בכל העיר ובכל מנה. תפריט היין מכובד ביותר, כראוי לשם המקום. רק בגזרת הקינוחים יש חולשה קלה, ומומלץ להיצמד לעוגת השוקולד. השירות מקצועי אך בגובה העיניים, ובפעם האחרונה שביקרתי שמחתי לראות אישה בתפקיד הסומלייה.
מומלץ: בליני עם קוויאר אדום, ניוקי פורצ'יני וכמהין, סטייק טרטר (אל תוותרו על החלמון) והאנטריקוט בחיתוך המיוחד של יועזר.

2 מסה
נוצצת ונובו-רישית, מסה נראית כמו מסעדה מפוארת שלא היתה מביישת שום עיר מעודכנת בעולם. המסעדה חשוכה למדי, על הקירות והוילונות מוקרנים דמויות, המושבים בהירים ומרופדים. האוכל מרגש ומצליח לא לאכזב הן במנות בנאליות לכאורה והן במנות עם שילובים הזויים לכאורה. סלט אנדיב הופך פה לחוויה מרגשת, אבל דווקא הדגים פחות מעניינים. כדאי מאוד לשמור מקום גם לקינוחים.
מומלץ: סלט אנדיב עם מלון וגורגונזולה, מח עצם אפוי, לחי עגל, קינוח דלעת וגבינת עיזים, מעדן שוקולדים ולרונה.

סתם יום של חול

3 פסטיס
איכשהו אני מוצאת את עצמי שוב ושוב בפסטיס שבשדרות רוטשילד. העיצוב חם ופשוט, כך גם השירות. המטבח פרובנסאלי וזה אומר שכל מנות הים פה מוצלחות, וגם חובבי הבשר לא יתאכזבו. אפשר לבוא לארוחה מלאה או לכוס יין ונשנוש, בזוג או בחבורה, ואפילו ללגימה של אחרי הצהריים בסיום העבודה. אחרי שאייל לביא עזב את המטבח לא העזתי לבוא זמן רב מפחד שהמקום הידרדר; כשהגעתי סוף סוף, חיכתה לי פסטיס האהובה והמוכרת.
מומלץ: ביסק סרטנים, פילה דג ים אפוי ביוגורט וסומק, סטייק רוקה.

4 ג'וז ולוז
למסעדה הזו אין סיכוי שתגיעו במקרה - היא מתחבאת לה במעבר בין בתים ביהודה הלוי בואכה אלנבי. באים לשם כדי לארח בסלון הביתי עם פטור מרחיצת כלים בסוף, כשהאווירה אינטימית מאוד אך לא חגיגית. התפריט משתנה מדי יום ומודפס במכונת כתיבה והאוכל פשוט ומצויין. כדי לשרת את קומת הגלריה הקטנטונת תלו מלמעלה חבל ובקצהו דלי, שמעלים עם האוכל ומשלשלים עם הכלים מטה בתומו. כדאי להימנע מלשבת ליד המטבח, שם מצטברת מסה קריטית של ריחות מטבח ועישון, ואם אתם יושבים בחלל המרכזי ראו עצמכם ברי מזל במיוחד. העובדה שאי אפשר להזמין מקום מראש וצריך לחכות בתור עולה על עצביי בכל פעם מחדש. למרות זאת, המקום כל כך חינני, שאני חוזרת תמיד לנסות את מזלי.

5 ננוצ'קה
בחדרי בית הבאהאוס הזה בלילנבלום נמצא אחד המקומות הלוהטים בעיר. מסביב לבר נהיה מדי ערב צפוף עד אימה, הרבה יותר מדי צפוף לטעמי. בשאר החדרים המצב קצת יותר שפוי, וכיף לאכול באווירה העליזה ולהתבשם מיין מתקתק ומתובל בבקבוק מעוטר. המטבח מוצהר כגרוזיני אך לכמה מנות אין שום קשר לגרוזיה, מה שמתגלה כברכה כשמגיעים לקינוחים. כדאי לברר לפני ההגעה שאין במקרה מסיבה באותו ערב.
מומלץ: בליני, חינקאלי גבינות, קבבונים.

6 ארנה ואלה
המקום אמנם ידוע כבית קפה, אבל התפריט כבר מזמן עשיר כשל מסעדה. קירות בהירים וכמעט אפס עיצוב במקום שאת האווירה הנעימה בו מייצרים האנשים. מלא שם בוקר, צהריים וערב ולמלצרים ותק מרשים שלא מוכר במקומותנו. את לביבות הבטטה של ארנה ואלה אין צורך להציג ובצדק, אבל כדאי לגוון בהזמנה כי יש שם עוד הרבה מעבר לזה.
מומלץ: לביבות בטטה (בכל זאת), סלט הכל, מרק שעועית שחורה, מזה תאנה עם גבינה כחולה על בריוש, שוקרוט בחורף, טירמיסו, עוגת גבינה.

אוכלים ושותים

7 טפאו
בר ספרדי הומה תמידית. אל תשאלו אותי על העיצוב שם, כי חשוך שם כל כך שאין לי מושג מהו. האוכל הספרדי שומר על רמה גבוהה אחידה לאורך זמן ופשוט קשה לטעות בהזמנה, ובכל זאת האוכל מן הים עולה בעיניי על הבשר שם. המוסיקה ספרדית או דרום אמריקאית בדרך כלל, מנוגנת בווליום גבוה ויחד עם המולת הסועדים הרעש לא מאפשר שיחה של יותר משניים. לכן כדאי פשוט לשבת על הבר קרוב קרוב, לחלוק אוכל ולשוחח פה באוזן על בקבוק יין ספרדי.
מומלץ: כרובית באיולי, תמנונים על הפלאנצ'ה, שרימפס בקזואלה, קלמארי עם שעועית שחורה, קוביות מוסר בצ'ימיצ'ורי, פאייה פירות ים.

8 נורמה ג'ין
בעצם זו ממש לא מסעדה, אלא פאב שמוגש בו גם אוכל; בלונדון היו קוראים לו גסטרופאב. יש היצע מרשים ביותר של בירות מהחבית, מבחר גדול אף יותר של בירות מבקבוק והמון סוגי וויסקי. האוכל אמנם לא מרגש, ובכל זאת הוא מתעלה בהרבה על האוכל הרגיל בברים ופאבים בעיר. מקום אידיאלי למפגש בחבורות של בירה ואוכל.
מומלץ: תפריט טעימות בירה, סלט קלמארי, נקניקיית הבית, שיפודי אברם גרנטס, המבורגר.

בוקר או בראנץ'

9 בראסרי
נכון שהמסעדה פתוחה 24 שעות ביממה, אבל רוב הזמן מלבד קינוחים ממש קשה למצוא שם אוכל סביר. בשישי-שבת, לעומת זאת, מוגשת שם ארוחת הבוקר האהובה עלי - סלסילת מאפים מתוקים ומלוחים נפלאים, קוקטייל ואגס בנדיקט מעולה. המלצרים עוברים בדרך כלל בין השולחנות ומחלקים גודיז נוספים, והאווירה פריזאית ומחממת לב.
מומלץ: כאמור - אגס בנדיקט בבראנץ' בסופי שבוע, טארט טאטן.

משהו מתוק

10 אידלסון 10 (בדיזנגוף)
אף שהוא לוקה ביותר בתחום האווירה, בכל זאת אני לא יכולה שלא לסיים במקום עם הקינוחים האהובים עלי העיר. האוכל שם לא רע, אבל הוא רק הרקע לסיפור האמיתי: המתוקים. בכל פעם אני עומדת בעיניים נוצצות מול מקרר ההפתעות שלהם, מונה בראשי את מה ניסיתי כבר כדי לבחור ממתק חדש, וגם מה טעמתי אמנם אבל אני לא יכולה לוותר על לחוות מחדש. יש קינוח לכל טעם, מחובבי העוגיות היבשות, דרך קינוחי פירות ועד מוסי שוקולד מרוכזים. יש גם עוגיות מקרון לא רעות, לפחות עד הביקור הבא בפריז.
מומלץ: כל המתוקים.

ובתמונה למעלה זו יועזר, כמובן.