
לפעמים, כששואלים אותי איזה עיתון אני קוראת, אני חומדת לצון ועונה "טיים אאוט", לחיזוק תדמיתי ההבלותית.
צחוק בצד, בין כתבות על אוכל, חיי לילה ואופנת חדרי הכושר, מדי פעם משתרבבת אל בין דפי השבועון הזה אמירה אמיתית. לפני שנה, בעיצומם של המלחמה והקונצזוס, טיים אאוט בחרו באומץ להפגין סולידריות עם הקולגות בלבנון, ופרסמו כלשונן את מילותיו של עורך טיים אאוט ביירות, כשהוא מתאר את ביירות התוססת של לפני המלחמה, את החיים בצל ההפצצות ובעיקר הייאוש מהרס הנורמליות.
בסוף השבוע האחרון התפרסמה בטיים אאוט כתבה של ליסה גולדמן, בעלת הבלוג On the Face, שביקרה בביירות ובסביבותיה. היא מתארת את הוויי בתי הקפה, את חנויות הספרים מעוררות הקנאה וגם את האנשים שפגשה – גם הם, כמו פה, מחזיקים בדיעות פוליטיות על כל קצוות הקשת. אחת התמונות מראה סניף של רשת בתי הקפה הצרפתית Paul – בפריז יש מקומות שווים פי אלף, אבל פה הייתי חוגגת על מקום כזה.
הסיפורים והתמונות עשו לי חשק עז לנסוע, והזכירו לי שלפני 12 שנה היה נראה לי לרגע וחצי שאו-טו-טו הופכת לה נסיעה לביירות דבר שבשגרה, ואולי גם ביקורים בדמשק. היום זה שוב נראה בלתי ישים, אבל אני מקווה שכתבות מסוג זו עוזרות לאזן את הדמוניזציה על האנשים מהצד השני.
על שער הגיליון מופיעות רק תמונות של חורי הקליעים שנותרו על בנייני ביירות, מעבירות עוד מסר חזק וברור.
לכן השבוע אני עונה, דווקא ברצינות: אני קוראת טיים אאוט.