תופינים

שוק שמוכר אוכל - כל כך בסיסי, וכל כך אהוב עלי. בכל טיול בחו"ל אני מאתרת את השוק המקומי ומוודאת שאני לא מחמיצה אותו. אפילו שוטטות בשוק הכרמל שלנו, הדחוס, המיוזע והדי-מלוכלך, מרוממת את רוחי בכל פעם שאני מגיעה אליו. כמובן שבחו"ל יש גם שווקי איכרים, בד"כ לקראת סוף השבוע, ואז איזושהי כיכר במרכז העיר מתמלאת דוכנים מקסימים, איכרים נרגנים והמולה. חו"ל שמוּל - לא נסעתי כבר שנה ולא נראה שאוכל לנסוע בטווח הנראה לעין. בינתיים אני ניזונה מפירורי זכרונות ומריירת לשמע סיפורי טיילנים שחזרו זה עתה. לכן תבינו מה רבתה שמחתי כשקראתי שנוסד שוק איכרים פה, בתל אביב. הידד!!!

בערב שבועות שמתי פעמיי אל נמל תל אביב, שם פועל השוק. כמה כיף היה לערוך קניות לחג בשוק איכרים. המוצרים יפהפיים, מסודרים בצורה שובת לב, ובקנייה נארזים בשקיות חומות חינניות. מצאתי שם דוכן דלעות רגילות ומיוחדות - דלעות ערמונים; מספר דוכנים של פירות יער למיניהם, במחיר זול משמעותית ממחירם בסופרים; דוכן גבינות, שני דוכני לחם, דוכן עוגות, פרחים, דוכני שמן זית ומוצריו, דוכן עגבניות שרי מיוחדות (עגבניות מנומרות, עגבניות תמרי ועגבניות פרלין), דוכן פירות, תפוחי אדמה סגולים ואחרים, מלפפוני טעם, דוכן ירקות אורגניים ואפילו דוכן של בירת הבוטיק הישראלית המצויינת Dancing Camel.

אבל אני יצור כפוי טובה. לפני שניה לא היה שוק איכרים; עכשיו, כשישנו, יש לי צרור תלונות. בראש ובראשונה, המיקום. נמל תל אביב הוא איזור בילוי, לא קניות. אנשים לא עוברים שם בדרכם לסידורי יום שישי; הם באים לשם במיוחד לאירוע, לפסטיבל , למסעדה או לשבת על הים. לכן, אם שוק האיכרים רוצה להיות יותר מסתם פסטיבל עונתי, המיקום הטבעי שלו הוא במרכז העיר, בדומה לשווקים דומים בעולם. במדרחוב בנחלת בנימין נשארו מספר סמטאות פנויות, והשוק יכול לגשר יפה בין שוק האומנים הפועל בשישי, ובין שוק הכרמל הקבוע. לחילופין, שדרות רוטשילד המוצלות באופן טבעי יכולות להוות מיקום מצויין (הקטע בין שינקין להבימה ריק מקיוסקים). או אולי שדרות בן ציון יהיו הפתרון - ממוקמות אידיאלית בין באי אבן גבירול, באי שינקין ובאי דיזנגוף.

תלונתי השניה היא על החום והשמש. בביקור שלי היה חם שם מנשוא, ומה שמוגדר כשרב בְּיוּני, הוא אך "טמפרטורות ממוצעות לעונה" ביולי-אוגוסט. אמת, הדוכנים מוצלים, ואת עוצמת השמש אי אפשר להנמיך (שזה חבל מאוד, אבל קשור לדיון אחר לחלוטין). עדיין, מיקום שהוא מוצל יותר מלכתחילה, בתוספת קירוי קצת יותר יסודי, יכול לשפר את המצב פלאים.

תלונה שלישית ואחרונה לעת עתה, היא מבחר הדוכנים: מלבד דוכני פירות היער, כמעט לכל סוג מאכל יש רק דוכן יחיד. גבינות, לשם המשל, מוצעות בדוכן יחיד של ברקנית, וגם הוא מציע מבחר מצומצם מאוד של גבינות, כנראה בגלל החום. יש כל כך הרבה מחלבות קטנטנות בארץ המייצרות גבינות מעניינות ולא מוכרות - האין זו מטרתו של שוק איכרים? הייתי שמחה לראות אותן שם דרך קבע. לחמים דווקא נמכרים בשני דוכנים, אחד מהם שייך למאפיית "לחמים" ממרכז העיר, ומרחק הדוכן של "לחמים" מהדוכן של "חמדה עוגות" בשוק, כמעט שווה למרחק בין החנויות המקוריות שלהם בחשמונאים ובקרליבך - שתיהן, אגב, מציעות מרכולת משובחת, שאין לי צורך להרחיק בשבילה עד הנמל. כך גם לגבי דוכן הבשרים היחיד, של "בשרי", שלוחת החנות ברחוב פנקס, כמדומני.

אז מה צריך עוד? בסך הכל עוד מכל דבר - גבינות, לחמים, נקניקים, פרחים, הרבה פירות וירקות אורגניים, זנים חדשים של פירות וירקות, יוגורטים, ריבות, עוגות מוכנות ובעיקר - עוד איכרים. לשם כך צריך גם מקום להתרחבות, מה שלא נראה כאפשרי במיקום הנוכחי.

ברור מאליו שכל הנ"ל, ובעיקר מבחר הדוכנים, עשוי להיות לא יותר ממחלות ילדות מובנות של היוזמה החדשה (והברוכה מאוד!), ושצריך לתת זמן לשוק להתייצב ולהתמסד. כבר עכשיו הוא שווה קפיצה מדי פעם: הוא בהחלט מספק את חוויית השוק האהובה עלי כל כך, ובנקל ניתן למלא שם סל קניות של סחורה משובחת, חלקה מיוחדת, ובדרך כלל במחירים סבירים עד זולים. הוא פשוט לא מספיק בשל כדי להפוך להיות, כפי שהייתי רוצה שיהיה, מקום ההצטיידות הקבוע והראשי שלי לקראת שבת. בינתיים אני מחזיקה אצבעות שהשוק אכן יבשיל, יתמקם ויתמצב כמוסד בעיר.

ושוב, לסיום: הידד, שוק איכרים בתל אביב!!!
רוצו בהמוניכם.

טיקה עוד היתה עסוקה בבחינה ראשונית של התפריט, ואני כבר התבייתתי על איזור מאפי השמרים. בריוש או קרואסון? שוקולד או פיסטוק? עלי לבצע החלטות אמיצות, וברגעים הרי גורל כגון אלה אני נטולת הומור ויש יאמרו אף קצרת רוח. "שוקולטה ולרונה", איתרו עיניי בתפריט ולבי פרפר לו בעליצות. אני עומדת למלא פה חוסרים של עשרה ימי שישי רצופים מוחמצים בבתי קפה.

"כל המאפים המתוקים נגמרו", מבשרת לי המלצרית, "והשוקולטה גם". למראה המבט המאשים בעיניי היא נמלטת בזריזות, וטיקה מתכווצת מעט בכסאה. מלצר אחר מגיע קצת אחר כך, ומסביר שהתפריט בכלל חדש והשוקולטה עדיין לא מוגשת בבית הקפה. המאפים המתוקים, לעומת זאת, אכן היו ואזלו. "בשעה אחת ביום שישי?" אני לוחמת כלביאה, "זה עדיין בוקר!". טיקה משלחת את המלצר לנסות לאתר פירורים, ואני בוהה בשאר התפריט בחוסר אמון ובתחושת זעם מתעצמת. המלצר האמיץ חוזר ובידו צלחת עם שני מיני-דיינישים במילוי שוקולד. "זה לבינתיים", הוא אומר, "כי אני מבין שאתן ממש צריכות שוקולד". מסתבר שכל מאפי השמרים המתוקים בגודל רגיל אזלו, אבל אלה המינייטוריים עדיין במלאי, אז התרציתי והואלתי להתפשר על צלחת מיניי מיני-מאפה. וגם מנה ראשונה הזמנו, בשביל הבריאות: קרואסון סנט-מור.

נשימתי חוזרת לסדרה לאיטה, ואני שמה לב שטיקה נראית דאוגה משהו. טיקה, אחותי הקטנה, אך זה חזרה משהות ממושכת מהודו, ועדיין מנסה להסתגל מחדש לתזזיתיות של העיר שלנו. בינתיים היא מתאכסנת בביתי ומתחקה אחר הרגלי התזונה יוצאי הדופן שלי, לטענתה.

האוכל שלנו מגיע: הקרואסון טרי וניכר בו שעשו אותו בלי קיצורי דרך, עם כמות החמאה הראוייה וכל הקיפולים הדרושים. המילוי שלו, גבינת סנט-מור וחרדל, חביב מאוד.
עם הקפה, ניגשנו לעיקריות: שני מאפונים מלוחים שהמלצר צירף לחבורת המתוקים שלנו ביוזמה אישית אך ברוכה - בצק פריך מלוח במילוי גבינה בולגרית וצנוברים. כמו בקרואסון, הבצק הפריך המצויין נישל את המילוי מאור הזרקורים, וכך סלחתי למילוי על היותו טיפונת מלוח מדי. על בריושון החמאה התענגתי ללא מתום, ועל שני המאפים הבאים טיקה ואני היינו חלוקות: אני אהבתי יותר את רול הפיסטוק הקטן, היא את רולון השוקולד.

"תגידי", סחה לי טיקה, "בהודו היה נראה לי שכל היום מתבשלים אצלך פרוייקטים מתוקים במטבח, אבל מאז שהגעתי הכיור עומד ריק ומצוחצח. לא בשביל זה התנחלתי אצלך בבית!". צודקת, הילדה. החורף היא מין תקופה מתה אצלי, בה יצר הבישול והאפייה נמוג ואני נכנסת לתרדמת דוּבִּית. במסעדות ובבתי קפה אני יושבת אמנם כבשכבר הימים, וכבר הצטברו אצלי שלל תגליות חדשות, אבל בחורף הזה הסתבר לי שהתרדמת העונתית שלי כוללת גם כתיבה. כנראה שהחורף מדכא אצלי כל פעילות יצירתית באשר היא, שזה קצת מוזר עבור בחורה המכריזה בכל הזדמנות שחורף הוא העונה האהובה עליה בשנה.

אני בברור לא במלוא חושיי אם כמעט סיימתי ועדיין לא תיארתי את רוח המקום - מהסוג החביב עלי לקפה של בוקר (וכן, אחת ביום שישי זה עדיין בוקר, גם כשבארבע כבר חושך): בפנים כיסאות עץ וקצת כורסאות, דלפק עם מאפים בטסים בטעם של פעם ובר קטנטן. בחוץ דק עץ, קצת ירוק מסביב וכיסאות אירופאים מעוגלים. קטן וחמים.

לאחר אתנחתת יום השישי עתירת החמאה הזו, קמנו - טיקה והדוב - כשהאחרון נחוש להילחם בשרעפי שנת החורף שלו (נראה אם יצליח). בינתיים, חברים יקרים שלי, עזרו נא לטיקה להעיר את הדוב: אם אתם חולפים בקפה לו, אנא בדקו אם מכונת השוקולטה כבר הגיעה, ותעדכנו. חן חן.

חשבון: 54 שקלים לכריך קרואסון, 4 מאפים קטנים (ועוד 3 על הבית) וקפה.

אמנם הבלוג הזה צעיר מדי לסיכומים, אבל קפצתי על ההזדמנות של פרוייקט הכתיבה המשותפת כדי לחלוק אתכם את המקומות שאני אוהבת לאכול בהם. מן הסתם יש מסעדות רבות אחרות המגישות אוכל טוב או מציגות עיצוב מעניין; אלה ברשימה אהובות עלי במיוחד כיוון שבעיניי הן ניחנו בתמהיל הנכון של אוכל ואווירה, הגורם לי לחזור אליהן פעם אחר פעם.

אירוע מיוחד

1 יועזר בר יין
המסעדה היפהפייה הזו קיימת כבר 12 שנה ועדיין מלאה באנשים מדי ערב. היא שוכנת ביפו במבנה עתיק עם קשתות וקירות מתקלפים, שעם רדת הלילה ובצירוף פמוטי נרות יוצרים תפאורה רומנטית מושלמת.
הבשר מטופל פה כראוי בכל צורת בישול - חי לחלוטין, סטייק או כתבשיל. פה טעמתי לראשונה בחיי כמהין, שנים לפני שכמהין הוצעו בכל העיר ובכל מנה. תפריט היין מכובד ביותר, כראוי לשם המקום. רק בגזרת הקינוחים יש חולשה קלה, ומומלץ להיצמד לעוגת השוקולד. השירות מקצועי אך בגובה העיניים, ובפעם האחרונה שביקרתי שמחתי לראות אישה בתפקיד הסומלייה.
מומלץ: בליני עם קוויאר אדום, ניוקי פורצ'יני וכמהין, סטייק טרטר (אל תוותרו על החלמון) והאנטריקוט בחיתוך המיוחד של יועזר.

2 מסה
נוצצת ונובו-רישית, מסה נראית כמו מסעדה מפוארת שלא היתה מביישת שום עיר מעודכנת בעולם. המסעדה חשוכה למדי, על הקירות והוילונות מוקרנים דמויות, המושבים בהירים ומרופדים. האוכל מרגש ומצליח לא לאכזב הן במנות בנאליות לכאורה והן במנות עם שילובים הזויים לכאורה. סלט אנדיב הופך פה לחוויה מרגשת, אבל דווקא הדגים פחות מעניינים. כדאי מאוד לשמור מקום גם לקינוחים.
מומלץ: סלט אנדיב עם מלון וגורגונזולה, מח עצם אפוי, לחי עגל, קינוח דלעת וגבינת עיזים, מעדן שוקולדים ולרונה.

סתם יום של חול

3 פסטיס
איכשהו אני מוצאת את עצמי שוב ושוב בפסטיס שבשדרות רוטשילד. העיצוב חם ופשוט, כך גם השירות. המטבח פרובנסאלי וזה אומר שכל מנות הים פה מוצלחות, וגם חובבי הבשר לא יתאכזבו. אפשר לבוא לארוחה מלאה או לכוס יין ונשנוש, בזוג או בחבורה, ואפילו ללגימה של אחרי הצהריים בסיום העבודה. אחרי שאייל לביא עזב את המטבח לא העזתי לבוא זמן רב מפחד שהמקום הידרדר; כשהגעתי סוף סוף, חיכתה לי פסטיס האהובה והמוכרת.
מומלץ: ביסק סרטנים, פילה דג ים אפוי ביוגורט וסומק, סטייק רוקה.

4 ג'וז ולוז
למסעדה הזו אין סיכוי שתגיעו במקרה - היא מתחבאת לה במעבר בין בתים ביהודה הלוי בואכה אלנבי. באים לשם כדי לארח בסלון הביתי עם פטור מרחיצת כלים בסוף, כשהאווירה אינטימית מאוד אך לא חגיגית. התפריט משתנה מדי יום ומודפס במכונת כתיבה והאוכל פשוט ומצויין. כדי לשרת את קומת הגלריה הקטנטונת תלו מלמעלה חבל ובקצהו דלי, שמעלים עם האוכל ומשלשלים עם הכלים מטה בתומו. כדאי להימנע מלשבת ליד המטבח, שם מצטברת מסה קריטית של ריחות מטבח ועישון, ואם אתם יושבים בחלל המרכזי ראו עצמכם ברי מזל במיוחד. העובדה שאי אפשר להזמין מקום מראש וצריך לחכות בתור עולה על עצביי בכל פעם מחדש. למרות זאת, המקום כל כך חינני, שאני חוזרת תמיד לנסות את מזלי.

5 ננוצ'קה
בחדרי בית הבאהאוס הזה בלילנבלום נמצא אחד המקומות הלוהטים בעיר. מסביב לבר נהיה מדי ערב צפוף עד אימה, הרבה יותר מדי צפוף לטעמי. בשאר החדרים המצב קצת יותר שפוי, וכיף לאכול באווירה העליזה ולהתבשם מיין מתקתק ומתובל בבקבוק מעוטר. המטבח מוצהר כגרוזיני אך לכמה מנות אין שום קשר לגרוזיה, מה שמתגלה כברכה כשמגיעים לקינוחים. כדאי לברר לפני ההגעה שאין במקרה מסיבה באותו ערב.
מומלץ: בליני, חינקאלי גבינות, קבבונים.

6 ארנה ואלה
המקום אמנם ידוע כבית קפה, אבל התפריט כבר מזמן עשיר כשל מסעדה. קירות בהירים וכמעט אפס עיצוב במקום שאת האווירה הנעימה בו מייצרים האנשים. מלא שם בוקר, צהריים וערב ולמלצרים ותק מרשים שלא מוכר במקומותנו. את לביבות הבטטה של ארנה ואלה אין צורך להציג ובצדק, אבל כדאי לגוון בהזמנה כי יש שם עוד הרבה מעבר לזה.
מומלץ: לביבות בטטה (בכל זאת), סלט הכל, מרק שעועית שחורה, מזה תאנה עם גבינה כחולה על בריוש, שוקרוט בחורף, טירמיסו, עוגת גבינה.

אוכלים ושותים

7 טפאו
בר ספרדי הומה תמידית. אל תשאלו אותי על העיצוב שם, כי חשוך שם כל כך שאין לי מושג מהו. האוכל הספרדי שומר על רמה גבוהה אחידה לאורך זמן ופשוט קשה לטעות בהזמנה, ובכל זאת האוכל מן הים עולה בעיניי על הבשר שם. המוסיקה ספרדית או דרום אמריקאית בדרך כלל, מנוגנת בווליום גבוה ויחד עם המולת הסועדים הרעש לא מאפשר שיחה של יותר משניים. לכן כדאי פשוט לשבת על הבר קרוב קרוב, לחלוק אוכל ולשוחח פה באוזן על בקבוק יין ספרדי.
מומלץ: כרובית באיולי, תמנונים על הפלאנצ'ה, שרימפס בקזואלה, קלמארי עם שעועית שחורה, קוביות מוסר בצ'ימיצ'ורי, פאייה פירות ים.

8 נורמה ג'ין
בעצם זו ממש לא מסעדה, אלא פאב שמוגש בו גם אוכל; בלונדון היו קוראים לו גסטרופאב. יש היצע מרשים ביותר של בירות מהחבית, מבחר גדול אף יותר של בירות מבקבוק והמון סוגי וויסקי. האוכל אמנם לא מרגש, ובכל זאת הוא מתעלה בהרבה על האוכל הרגיל בברים ופאבים בעיר. מקום אידיאלי למפגש בחבורות של בירה ואוכל.
מומלץ: תפריט טעימות בירה, סלט קלמארי, נקניקיית הבית, שיפודי אברם גרנטס, המבורגר.

בוקר או בראנץ'

9 בראסרי
נכון שהמסעדה פתוחה 24 שעות ביממה, אבל רוב הזמן מלבד קינוחים ממש קשה למצוא שם אוכל סביר. בשישי-שבת, לעומת זאת, מוגשת שם ארוחת הבוקר האהובה עלי - סלסילת מאפים מתוקים ומלוחים נפלאים, קוקטייל ואגס בנדיקט מעולה. המלצרים עוברים בדרך כלל בין השולחנות ומחלקים גודיז נוספים, והאווירה פריזאית ומחממת לב.
מומלץ: כאמור - אגס בנדיקט בבראנץ' בסופי שבוע, טארט טאטן.

משהו מתוק

10 אידלסון 10 (בדיזנגוף)
אף שהוא לוקה ביותר בתחום האווירה, בכל זאת אני לא יכולה שלא לסיים במקום עם הקינוחים האהובים עלי העיר. האוכל שם לא רע, אבל הוא רק הרקע לסיפור האמיתי: המתוקים. בכל פעם אני עומדת בעיניים נוצצות מול מקרר ההפתעות שלהם, מונה בראשי את מה ניסיתי כבר כדי לבחור ממתק חדש, וגם מה טעמתי אמנם אבל אני לא יכולה לוותר על לחוות מחדש. יש קינוח לכל טעם, מחובבי העוגיות היבשות, דרך קינוחי פירות ועד מוסי שוקולד מרוכזים. יש גם עוגיות מקרון לא רעות, לפחות עד הביקור הבא בפריז.
מומלץ: כל המתוקים.

ובתמונה למעלה זו יועזר, כמובן.

המקום האהוב עלי ביותר בברצלונה הוא שוק לה בוקריה המרהיב – מייד ברגע הכניסה אליו הוא מכה את כל החושים בצבעים המדהימים של האוכל, בריחות של חמרי גלם טריים ובהמולת רוכלים-קונים עליזה. בשוק קבוצות דוכנים לפי נושאים: ירקות, פירות, ראשי חזיר, שפנים, פירות ים ועוד כל טוב, הכל מסודר בסימטריה גיאומטרית, לפעמים לגובה, טרי, צבעוני וקורץ. במרכז השוק יש ברים קטנים שם עושים הבאים אתנחתא על כוס בירה צוננת ומטעמים מן השוק – פטריות יער בשרניות בשמן זית ופטרוזיליה או קוקי סן ז'ק בשום. הבישול פשוט ומהיר – יותר טרי מזה אין, לא בטוח שיש יותר טעים.

מסעדות שוק הן ז'אנר ותיק בעולם: מהברים בשוק של ברצלונה, דרך בתי התה ב-Grand Bazaar באיסטנבול (תה תפוחים, כמובן) וכלה במסעדות קטנטנות ובית קפה אחד בשוק מחנה יהודה בירושלים. גם בתל אביב יש התעוררות מחודשת של הז'אנר, שאת יריית הפתיחה שלה סימנה בוחא לפני כשנה וחצי, ומאז הצטרפו אליה ג'וזפה ולאחרונה פלויד. פתאום הבנו, איה ואני, שמתפתח בעיר מתחם חדש ואנחנו, הטוענות ליד תמידית על הדופק, טרם גיבשנו דעתנו לכאן או לכאן. חיש מהר נדברנו להיפגש בצהרי שישי בפלויד החדשה – היחידה שתפריטה נשמע לנו הולם את הקיץ המהביל הזה.

אז פלויד, המגדירה את עצמה כ"ביסטרו-שוק", אכן קרובה מאוד לשוק. אבל יש הבדל גדול מאוד בין להיות קרובה לשוק לבין להיות בשוק עצמו. דבר מהמולת השוק לא מגיע לסועדים במקום, עובדה שיש שיראו בה יתרון, כמובן; לטעמי, זה הופך אותה לסתם מסעדה שגרתית.

המקום קטן ומתוק – בר קטנטן עם 2 כיסאות דרכו אפשר להציץ למטבח בו סירים תלויים מהתקרה וקירותיו מחופים במרצפות מרוקאיות. יש מספר שולחנות עץ קטנים ועוד כמה בחוץ. תפריט היום נכתב על לוח – לא, לא לוח צפחה תלוי על הקיר, אלא כזה לבן של היי טק, שכתוב עליו בטוש מחיק והוא נייד – מציבים אותו בכיסא משלו מול הסועד התורן.

יש משהו נכון בתפריט על לוח במסעדה – סליחה, ביסטרו – בשוק. דמיוני מייד מצייר את השף משוטט עם בוקר בדוכנים, בוחר את הסחורה הטרייה ביותר וחוזר בשקים עמוסים למטבח, מכתיב לעובדיו את תפריט היום. גם פה פלויד קצת הכזיבה את פנטזיותיי הרומנטיות – יש מאזטים, יש דגים בתנור או מטוגנים וכמה סלטים. רוב המאזטים מבושלים ומגיעים חמים ממש – למשל, סלט העדשים והפטריות היה טעים מאוד, אבל היה יכול להיות טעים לא פחות מוגש צונן כחסד לחוסים מן החום המהביל. גם סלט החצילים והפלפלים הקלויים הפתיע אותי מאותה סיבה ממש; המאזט היחיד שהוגש לנו קר היה גבינת פטה בזעתר – קוביות פטה סתמית בשלולית שמן זית וזעתר טחון. נו.

עם התקדמות הארוחה נראה היה שבסיור הבוקר שלו התרשם השף בעיקר מהחומץ הטרי, משום שהוא השתמש בו ביד נדיבה בכל תבשיל – כך בסביצ'ה טרחון (ילו טייל) שהיה בעיקרו טעים, מלבד בעיית החמיצות, כך בסלט האספרגוס, סלק וגבינה כחולה, שהתגלה כסלט עלים ירוקים עם שביב מהמרכיבים הנ"ל וכמובן הרבה חומץ ולכן ננטש לאנחות, כך גם במנה העיקרית – שוב טרחון, הפעם מפולט ואפוי בגריל שהוגש עם פירה כרובית, פטריות יער ושמפיניון, עלים חלוטים ושוב חומץ. הדג עצמו היה מצויין, השאר היה חמוץ.

קינחתי בהפוך ועוגת שמרים עם שוקולד, שהגיעו ללא חומץ והיו טריים, ביתיים ומענגים ללא סייג.

אז פלויד זולה מאוד (157 שקלים לארוחה הנ"ל), אבל ממש לא ביסטרו וגם לא כל כך מסעדת שוק. פשוט מסעדה ביתית חמודה עם אוכל שתואם את רמת התמחור שלו. אם היא תעבור למנות שעושות חסד עם חומרי הגלם הטריים, היא יכולה להפוך למשהו מעניין, בעיקר אם יקרה לה נס והשוק יתרחב לו טיפה ימינה כדי שהיא תהיה בתוכו. בינתיים, אני אמשיך לחלום על ברצלונה.

בחורף נבדוק את בוחא.