תופינים

טיקה עוד היתה עסוקה בבחינה ראשונית של התפריט, ואני כבר התבייתתי על איזור מאפי השמרים. בריוש או קרואסון? שוקולד או פיסטוק? עלי לבצע החלטות אמיצות, וברגעים הרי גורל כגון אלה אני נטולת הומור ויש יאמרו אף קצרת רוח. "שוקולטה ולרונה", איתרו עיניי בתפריט ולבי פרפר לו בעליצות. אני עומדת למלא פה חוסרים של עשרה ימי שישי רצופים מוחמצים בבתי קפה.

"כל המאפים המתוקים נגמרו", מבשרת לי המלצרית, "והשוקולטה גם". למראה המבט המאשים בעיניי היא נמלטת בזריזות, וטיקה מתכווצת מעט בכסאה. מלצר אחר מגיע קצת אחר כך, ומסביר שהתפריט בכלל חדש והשוקולטה עדיין לא מוגשת בבית הקפה. המאפים המתוקים, לעומת זאת, אכן היו ואזלו. "בשעה אחת ביום שישי?" אני לוחמת כלביאה, "זה עדיין בוקר!". טיקה משלחת את המלצר לנסות לאתר פירורים, ואני בוהה בשאר התפריט בחוסר אמון ובתחושת זעם מתעצמת. המלצר האמיץ חוזר ובידו צלחת עם שני מיני-דיינישים במילוי שוקולד. "זה לבינתיים", הוא אומר, "כי אני מבין שאתן ממש צריכות שוקולד". מסתבר שכל מאפי השמרים המתוקים בגודל רגיל אזלו, אבל אלה המינייטוריים עדיין במלאי, אז התרציתי והואלתי להתפשר על צלחת מיניי מיני-מאפה. וגם מנה ראשונה הזמנו, בשביל הבריאות: קרואסון סנט-מור.

נשימתי חוזרת לסדרה לאיטה, ואני שמה לב שטיקה נראית דאוגה משהו. טיקה, אחותי הקטנה, אך זה חזרה משהות ממושכת מהודו, ועדיין מנסה להסתגל מחדש לתזזיתיות של העיר שלנו. בינתיים היא מתאכסנת בביתי ומתחקה אחר הרגלי התזונה יוצאי הדופן שלי, לטענתה.

האוכל שלנו מגיע: הקרואסון טרי וניכר בו שעשו אותו בלי קיצורי דרך, עם כמות החמאה הראוייה וכל הקיפולים הדרושים. המילוי שלו, גבינת סנט-מור וחרדל, חביב מאוד.
עם הקפה, ניגשנו לעיקריות: שני מאפונים מלוחים שהמלצר צירף לחבורת המתוקים שלנו ביוזמה אישית אך ברוכה - בצק פריך מלוח במילוי גבינה בולגרית וצנוברים. כמו בקרואסון, הבצק הפריך המצויין נישל את המילוי מאור הזרקורים, וכך סלחתי למילוי על היותו טיפונת מלוח מדי. על בריושון החמאה התענגתי ללא מתום, ועל שני המאפים הבאים טיקה ואני היינו חלוקות: אני אהבתי יותר את רול הפיסטוק הקטן, היא את רולון השוקולד.

"תגידי", סחה לי טיקה, "בהודו היה נראה לי שכל היום מתבשלים אצלך פרוייקטים מתוקים במטבח, אבל מאז שהגעתי הכיור עומד ריק ומצוחצח. לא בשביל זה התנחלתי אצלך בבית!". צודקת, הילדה. החורף היא מין תקופה מתה אצלי, בה יצר הבישול והאפייה נמוג ואני נכנסת לתרדמת דוּבִּית. במסעדות ובבתי קפה אני יושבת אמנם כבשכבר הימים, וכבר הצטברו אצלי שלל תגליות חדשות, אבל בחורף הזה הסתבר לי שהתרדמת העונתית שלי כוללת גם כתיבה. כנראה שהחורף מדכא אצלי כל פעילות יצירתית באשר היא, שזה קצת מוזר עבור בחורה המכריזה בכל הזדמנות שחורף הוא העונה האהובה עליה בשנה.

אני בברור לא במלוא חושיי אם כמעט סיימתי ועדיין לא תיארתי את רוח המקום - מהסוג החביב עלי לקפה של בוקר (וכן, אחת ביום שישי זה עדיין בוקר, גם כשבארבע כבר חושך): בפנים כיסאות עץ וקצת כורסאות, דלפק עם מאפים בטסים בטעם של פעם ובר קטנטן. בחוץ דק עץ, קצת ירוק מסביב וכיסאות אירופאים מעוגלים. קטן וחמים.

לאחר אתנחתת יום השישי עתירת החמאה הזו, קמנו - טיקה והדוב - כשהאחרון נחוש להילחם בשרעפי שנת החורף שלו (נראה אם יצליח). בינתיים, חברים יקרים שלי, עזרו נא לטיקה להעיר את הדוב: אם אתם חולפים בקפה לו, אנא בדקו אם מכונת השוקולטה כבר הגיעה, ותעדכנו. חן חן.

חשבון: 54 שקלים לכריך קרואסון, 4 מאפים קטנים (ועוד 3 על הבית) וקפה.

אולי תהיתם מדוע בעצם שמי המלא לא מופיע בבלוג. שמי חסוי בגלל שנראה לי שיותר הוגן לכתוב על מסעדות כאשר במהלך הביקור לא מכירים את המבקר, ולא יודעים שהביקור הנוכחי שלו יתפרסם איפשהו.

מבקרי מסעדות בארץ דווקא נוהגים לכתוב בשמם המלא, ואני מבינה אותם לחלוטין. הרצון להיות מוכר בשל הדברים שאתה יוצר הוא ברור ובסיסי. כל עיתונאי ואפילו מבקר בתחומים אחרים זוכה לקבל את התגמול הזה, בלי שהאתיקה העיתונאית שלו תועמד במבחן. רק בתחום האוכל, השאלה עולה לדיון שוב ושוב. אין ספק, אמנם, שהמסעדה לא תוכל ליצור יש מאין גם עבור מבקר חשוב; בכל זאת, היא יכולה לייצר עבורו את החווייה הטובה ביותר שהמקום יכול לספק, וזה יכול להיות שונה בתכלית ממה שהסועד הממוצע ייתקל בו.

יש הטוענים שגם כאשר המבקר אינו מוכר, כמו למשל כותב בפורום אוכל או בלוג, די בכך שאותו מבקר עורך רשימות במהלך הסעודה או שולף מצלמה ומתחיל לצלם את האוכל כדי לפסול אותו מלהיות מבקר אנונימי ואובייקטיבי, כי בכך הוא חושף את עצמו.

בנקל ניתן לנמק גם את העמדה הנגדית: ביקורת בעילום שם היא הסתתרות, יש שיאמרו אפילו פחדנות. הדבר נכון במיוחד כאשר נכתבת ביקורת שלילית על מסעדה, אבל לא רק: הביקורת עצמה היא למעשה עדות לבקיאות המבקר בעולם האוכל, והכיתוב תחת כינוי מאפשרת לכותב לטעות בלי לסכן את המוניטין של שמו האמיתי.

בין הדעות הנ"ל, לי אישית נראה שיש מקום למבקרים מכל הסוגים ושכולם ראויים. בכל זאת, כשבאתי להחליט באופן אישי על הכתיבה שלי, בירור עם מצפוני סימן את הנקודה הנוכחית על הגרף: ביקורת אנונימית אבל עם תמונות, כל עוד אצליח לשמור על אנונימיותי. התמונות חשובות בעיניי כיוון שאני מיחסת חשיבות גם לתפאורה ולאווירה (וגם על כך עוד ארחיב, מן הסתם, בעתיד), ובעניין הזה תמונה אחת שווה אלף מלים. לכן אני מנסה לרוב לצלם גם את החלל, ולא רק את האוכל, ובמאזניים שלי, הרווח מהמחשת עוד היבט של המקום עולה על ההפסד של הסיכון
ההיפותטי (האמנם?) שמישהו מהמסעדה יחשוד בי כמבקרת.

אחת מהבעיות הנובעות מטיפוח מצפון, היא שהוא מתפרע בכל הכיוונים, לעתים סותרים. לכן החלטתי גם שלא אֲצַלֵּם בהיחבא, ועקב כך בתחילת כל ישיבה במסעדה אני תמיד מבררת עם המלצר אם זה בסדר שאֲצַלֵּם. עד כה, תמיד נעניתי בחיוב.

וכל זה למה?

במוצאי יום הכיפורים האחרון, נפגשנו איה, צָלַה ואנוכי, להינפשות מן המנוחה הארוכה של היום. הפור נפל על פועה, בית קפה מתוק וצבעוני בלב השוק הפשפשים. מפתיע, אבל גם בערב, כשהכל מסביב סגור והעכברושים משתלטים על הסמטאות (שלושה מהם חייכו באותו ערב אל איה באופן אישי), פועה שומרת על חינניותה.
נדמה לי, אגב, שפועה היתה המקום הראשון שנפתח בעיר עם ריהוט משוק הפשפשים - אוסף אקלקטי של המיטב מהשוק, מגוון שולחנות, כיסאות, צלחות ועוד, שאיכשהו מתגבשים למראה כללי חם ונוסטלגי.

כשהגענו למקום עוד היו עסוקים בפתיחת הערב, והיינו הראשונים להתיישב. בחרנו בשולחן בפנים, למרות שהיה מעט קר ממזגן שנשב היישר לכיווננו. כהרגלי, וידאתי שאין בעיה שאֲצַלֵּם, והזמנו מגוון מתבשילי המקום.

את רוב האוכל חלקנו: תבשיל מש עדשים הודיים, שאיה ואני זכרנו לטובה מביקור קודם, לא הכזיב גם הפעם. תבשיל ירקות בקארי ירוק וחלב קוקוס, שהגיע עם אורז - הייתי מן הסתם מתלהבת ממנו הרבה יותר לולא אכלתי בתקופה מסויימת מנה דומה בזוזוברה דרך שגרה, עד שנמאסה עלי. איה לקחה גם קובה צמחוני עם סלק והיתה מרוצה ממנו, ונבצר ממני לחוות דעה עליו כי אני מתעבת סלק בצורה יוצאת דופן, אלא אם כן הוא מגיע בתוך חזרת. ולבסוף, המנה החביבה עלינו ביותר היתה מהמיוחדים של הערב - רקוט קרומפלי, תבשיל הונגרי ששמחתי להתוודע אליו: תפוחי אדמה, ביצים קשות, שמנת, חמאה וקבנוס. בדיוק המנה הראוייה לחתום בה את יום כיפור.

הקור מהמזגן הצטבר בעצמותנו והגיע למסה קריטית, ולכן לקראת שלב הקינוח נדדנו החוצה. פתאום חילקו דפים ובהם מלים לשירי קודש שונים, ובחור צעיר מילא את הרקע בשירה בליווי גיטרה בלחנים שהוא, כמדומני, חיבר למלים מהכתובים. אז גם שמנו לב לדף שתלוי על דלת הכניסה: ערב שירי קודש.

מבודרות מעט, המשכנו בשלנו: צלה הזמינה עוגת גבינה ואיה בחרה בפרפה חלבה. אני הבטחתי לעזור לשתיהן, וגם הוספתי שוקו חם כי גופי עוד היה עסוק בהפשרה מהמזגן. שני הקינוחים הגיעו בלוויית רוטב פירות יער: עוגת הגבינה היתה טעימה ונעימה. הפרפה, שהגיע בשתי יחידות נדיבות, היה מעט קפוא מדי, ואיה התלוננה שהוא מכיל אחוז גדול מדי של חלבה - למעשה, היא הרגישה שהיא אוכלת שתי חפיסות חלבה.

ועכשיו סוף סוף מגיע הארוע שבשלו הטרחתי אתכם בכל ההקדמה הארוכה: אחד מהמנהלים (או שמא הבעלים?) ניגש אלינו ושאל למה בעצם אנחנו מצלמות את האוכל. פטרתי אותו בתשובה סתמית, אבל לאחר שהלך מצפוני הציק לי. ערכתי חישוב זריז שבעצם הזמנו כבר את כל שרצינו להזמין ובשלב זה אין לדבר משמעות רבה, חיפשתי אותו והסברתי שאני כותבת ביקורות בבלוג שלי. המנהל/בעלים ביקש שאשלח לו את הביקורת באימייל, וכנאמנה לצרור עקרונות ההולך ומסתבך, הבטחתי לו שכך אעשה.

חיכיתי עם פרסום הביקורת מספר ימים, בתקווה שעד לרגע זה אותו מנהל שכח איך אני נראית ויהיה לו קשה לקשר בעתיד בין הפנים לכינוי. כנראה שלא הייתי מספרת את כל זה לולא תקרית קטנה בסיום: כשקיבלנו את החשבון, הופתענו שלושתנו לגלות שההופעה עלתה 15 שקלים לסועד. בחינה מקרוב של הדף התלוי בכניסה הוכיחה שפרט זה אכן רשום על הדף, אם כי בכתב זעיר שלא פלא שלא ראינו משולחננו. כיוון שלא רק שלא נהננו מההופעה (ועם הצעיר המיוסר סליחה), גם לא קיבלנו על כך שום הודעה מראש, ביקשנו לנכות את התשלום מחשבוננו וזה נעשה מייד ללא כל מחאה. רק שאני נותרתי עם תחושה לא נוחה (שוב, המצפון הזה) ותהייה: האם הניכוי היה מתבצע באותה אדיבות גם לולא ידעו שהביקור עומד להיות מתועד?

אחרי הכל, פועה הוא בית קפה נעים מאוד שכיף לשבת בו ארוכות, ושמגיש אוכל ביתי ולא שגרתי ברמה טובה מאוד יחסית להיותו בית קפה. אני חושבת שמן הראוי להודיע מראש לבאים בערבי הופעות כי הישיבה כרוכה בתשלום על ההופעה, במיוחד שבמספר בתי קפה בעיר הופעה אינה כרוכה בשום תשלום נוסף, גם כשמופיעים אמנים מוכרים.

והאתיקה שלי - האם צלחה את דרך החתחתים הפעם? לא יודעת, לא בטוחה, התייגעתי מההתחבטויות. תגידו אתם.

חשבון: 257 שקלים ל-4 מנות בגודל בינוני, שני קינוחים, בירה בבקבוק ושוקו.