תופינים

טיקה עוד היתה עסוקה בבחינה ראשונית של התפריט, ואני כבר התבייתתי על איזור מאפי השמרים. בריוש או קרואסון? שוקולד או פיסטוק? עלי לבצע החלטות אמיצות, וברגעים הרי גורל כגון אלה אני נטולת הומור ויש יאמרו אף קצרת רוח. "שוקולטה ולרונה", איתרו עיניי בתפריט ולבי פרפר לו בעליצות. אני עומדת למלא פה חוסרים של עשרה ימי שישי רצופים מוחמצים בבתי קפה.

"כל המאפים המתוקים נגמרו", מבשרת לי המלצרית, "והשוקולטה גם". למראה המבט המאשים בעיניי היא נמלטת בזריזות, וטיקה מתכווצת מעט בכסאה. מלצר אחר מגיע קצת אחר כך, ומסביר שהתפריט בכלל חדש והשוקולטה עדיין לא מוגשת בבית הקפה. המאפים המתוקים, לעומת זאת, אכן היו ואזלו. "בשעה אחת ביום שישי?" אני לוחמת כלביאה, "זה עדיין בוקר!". טיקה משלחת את המלצר לנסות לאתר פירורים, ואני בוהה בשאר התפריט בחוסר אמון ובתחושת זעם מתעצמת. המלצר האמיץ חוזר ובידו צלחת עם שני מיני-דיינישים במילוי שוקולד. "זה לבינתיים", הוא אומר, "כי אני מבין שאתן ממש צריכות שוקולד". מסתבר שכל מאפי השמרים המתוקים בגודל רגיל אזלו, אבל אלה המינייטוריים עדיין במלאי, אז התרציתי והואלתי להתפשר על צלחת מיניי מיני-מאפה. וגם מנה ראשונה הזמנו, בשביל הבריאות: קרואסון סנט-מור.

נשימתי חוזרת לסדרה לאיטה, ואני שמה לב שטיקה נראית דאוגה משהו. טיקה, אחותי הקטנה, אך זה חזרה משהות ממושכת מהודו, ועדיין מנסה להסתגל מחדש לתזזיתיות של העיר שלנו. בינתיים היא מתאכסנת בביתי ומתחקה אחר הרגלי התזונה יוצאי הדופן שלי, לטענתה.

האוכל שלנו מגיע: הקרואסון טרי וניכר בו שעשו אותו בלי קיצורי דרך, עם כמות החמאה הראוייה וכל הקיפולים הדרושים. המילוי שלו, גבינת סנט-מור וחרדל, חביב מאוד.
עם הקפה, ניגשנו לעיקריות: שני מאפונים מלוחים שהמלצר צירף לחבורת המתוקים שלנו ביוזמה אישית אך ברוכה - בצק פריך מלוח במילוי גבינה בולגרית וצנוברים. כמו בקרואסון, הבצק הפריך המצויין נישל את המילוי מאור הזרקורים, וכך סלחתי למילוי על היותו טיפונת מלוח מדי. על בריושון החמאה התענגתי ללא מתום, ועל שני המאפים הבאים טיקה ואני היינו חלוקות: אני אהבתי יותר את רול הפיסטוק הקטן, היא את רולון השוקולד.

"תגידי", סחה לי טיקה, "בהודו היה נראה לי שכל היום מתבשלים אצלך פרוייקטים מתוקים במטבח, אבל מאז שהגעתי הכיור עומד ריק ומצוחצח. לא בשביל זה התנחלתי אצלך בבית!". צודקת, הילדה. החורף היא מין תקופה מתה אצלי, בה יצר הבישול והאפייה נמוג ואני נכנסת לתרדמת דוּבִּית. במסעדות ובבתי קפה אני יושבת אמנם כבשכבר הימים, וכבר הצטברו אצלי שלל תגליות חדשות, אבל בחורף הזה הסתבר לי שהתרדמת העונתית שלי כוללת גם כתיבה. כנראה שהחורף מדכא אצלי כל פעילות יצירתית באשר היא, שזה קצת מוזר עבור בחורה המכריזה בכל הזדמנות שחורף הוא העונה האהובה עליה בשנה.

אני בברור לא במלוא חושיי אם כמעט סיימתי ועדיין לא תיארתי את רוח המקום - מהסוג החביב עלי לקפה של בוקר (וכן, אחת ביום שישי זה עדיין בוקר, גם כשבארבע כבר חושך): בפנים כיסאות עץ וקצת כורסאות, דלפק עם מאפים בטסים בטעם של פעם ובר קטנטן. בחוץ דק עץ, קצת ירוק מסביב וכיסאות אירופאים מעוגלים. קטן וחמים.

לאחר אתנחתת יום השישי עתירת החמאה הזו, קמנו - טיקה והדוב - כשהאחרון נחוש להילחם בשרעפי שנת החורף שלו (נראה אם יצליח). בינתיים, חברים יקרים שלי, עזרו נא לטיקה להעיר את הדוב: אם אתם חולפים בקפה לו, אנא בדקו אם מכונת השוקולטה כבר הגיעה, ותעדכנו. חן חן.

חשבון: 54 שקלים לכריך קרואסון, 4 מאפים קטנים (ועוד 3 על הבית) וקפה.

אמנם הבלוג הזה צעיר מדי לסיכומים, אבל קפצתי על ההזדמנות של פרוייקט הכתיבה המשותפת כדי לחלוק אתכם את המקומות שאני אוהבת לאכול בהם. מן הסתם יש מסעדות רבות אחרות המגישות אוכל טוב או מציגות עיצוב מעניין; אלה ברשימה אהובות עלי במיוחד כיוון שבעיניי הן ניחנו בתמהיל הנכון של אוכל ואווירה, הגורם לי לחזור אליהן פעם אחר פעם.

אירוע מיוחד

1 יועזר בר יין
המסעדה היפהפייה הזו קיימת כבר 12 שנה ועדיין מלאה באנשים מדי ערב. היא שוכנת ביפו במבנה עתיק עם קשתות וקירות מתקלפים, שעם רדת הלילה ובצירוף פמוטי נרות יוצרים תפאורה רומנטית מושלמת.
הבשר מטופל פה כראוי בכל צורת בישול - חי לחלוטין, סטייק או כתבשיל. פה טעמתי לראשונה בחיי כמהין, שנים לפני שכמהין הוצעו בכל העיר ובכל מנה. תפריט היין מכובד ביותר, כראוי לשם המקום. רק בגזרת הקינוחים יש חולשה קלה, ומומלץ להיצמד לעוגת השוקולד. השירות מקצועי אך בגובה העיניים, ובפעם האחרונה שביקרתי שמחתי לראות אישה בתפקיד הסומלייה.
מומלץ: בליני עם קוויאר אדום, ניוקי פורצ'יני וכמהין, סטייק טרטר (אל תוותרו על החלמון) והאנטריקוט בחיתוך המיוחד של יועזר.

2 מסה
נוצצת ונובו-רישית, מסה נראית כמו מסעדה מפוארת שלא היתה מביישת שום עיר מעודכנת בעולם. המסעדה חשוכה למדי, על הקירות והוילונות מוקרנים דמויות, המושבים בהירים ומרופדים. האוכל מרגש ומצליח לא לאכזב הן במנות בנאליות לכאורה והן במנות עם שילובים הזויים לכאורה. סלט אנדיב הופך פה לחוויה מרגשת, אבל דווקא הדגים פחות מעניינים. כדאי מאוד לשמור מקום גם לקינוחים.
מומלץ: סלט אנדיב עם מלון וגורגונזולה, מח עצם אפוי, לחי עגל, קינוח דלעת וגבינת עיזים, מעדן שוקולדים ולרונה.

סתם יום של חול

3 פסטיס
איכשהו אני מוצאת את עצמי שוב ושוב בפסטיס שבשדרות רוטשילד. העיצוב חם ופשוט, כך גם השירות. המטבח פרובנסאלי וזה אומר שכל מנות הים פה מוצלחות, וגם חובבי הבשר לא יתאכזבו. אפשר לבוא לארוחה מלאה או לכוס יין ונשנוש, בזוג או בחבורה, ואפילו ללגימה של אחרי הצהריים בסיום העבודה. אחרי שאייל לביא עזב את המטבח לא העזתי לבוא זמן רב מפחד שהמקום הידרדר; כשהגעתי סוף סוף, חיכתה לי פסטיס האהובה והמוכרת.
מומלץ: ביסק סרטנים, פילה דג ים אפוי ביוגורט וסומק, סטייק רוקה.

4 ג'וז ולוז
למסעדה הזו אין סיכוי שתגיעו במקרה - היא מתחבאת לה במעבר בין בתים ביהודה הלוי בואכה אלנבי. באים לשם כדי לארח בסלון הביתי עם פטור מרחיצת כלים בסוף, כשהאווירה אינטימית מאוד אך לא חגיגית. התפריט משתנה מדי יום ומודפס במכונת כתיבה והאוכל פשוט ומצויין. כדי לשרת את קומת הגלריה הקטנטונת תלו מלמעלה חבל ובקצהו דלי, שמעלים עם האוכל ומשלשלים עם הכלים מטה בתומו. כדאי להימנע מלשבת ליד המטבח, שם מצטברת מסה קריטית של ריחות מטבח ועישון, ואם אתם יושבים בחלל המרכזי ראו עצמכם ברי מזל במיוחד. העובדה שאי אפשר להזמין מקום מראש וצריך לחכות בתור עולה על עצביי בכל פעם מחדש. למרות זאת, המקום כל כך חינני, שאני חוזרת תמיד לנסות את מזלי.

5 ננוצ'קה
בחדרי בית הבאהאוס הזה בלילנבלום נמצא אחד המקומות הלוהטים בעיר. מסביב לבר נהיה מדי ערב צפוף עד אימה, הרבה יותר מדי צפוף לטעמי. בשאר החדרים המצב קצת יותר שפוי, וכיף לאכול באווירה העליזה ולהתבשם מיין מתקתק ומתובל בבקבוק מעוטר. המטבח מוצהר כגרוזיני אך לכמה מנות אין שום קשר לגרוזיה, מה שמתגלה כברכה כשמגיעים לקינוחים. כדאי לברר לפני ההגעה שאין במקרה מסיבה באותו ערב.
מומלץ: בליני, חינקאלי גבינות, קבבונים.

6 ארנה ואלה
המקום אמנם ידוע כבית קפה, אבל התפריט כבר מזמן עשיר כשל מסעדה. קירות בהירים וכמעט אפס עיצוב במקום שאת האווירה הנעימה בו מייצרים האנשים. מלא שם בוקר, צהריים וערב ולמלצרים ותק מרשים שלא מוכר במקומותנו. את לביבות הבטטה של ארנה ואלה אין צורך להציג ובצדק, אבל כדאי לגוון בהזמנה כי יש שם עוד הרבה מעבר לזה.
מומלץ: לביבות בטטה (בכל זאת), סלט הכל, מרק שעועית שחורה, מזה תאנה עם גבינה כחולה על בריוש, שוקרוט בחורף, טירמיסו, עוגת גבינה.

אוכלים ושותים

7 טפאו
בר ספרדי הומה תמידית. אל תשאלו אותי על העיצוב שם, כי חשוך שם כל כך שאין לי מושג מהו. האוכל הספרדי שומר על רמה גבוהה אחידה לאורך זמן ופשוט קשה לטעות בהזמנה, ובכל זאת האוכל מן הים עולה בעיניי על הבשר שם. המוסיקה ספרדית או דרום אמריקאית בדרך כלל, מנוגנת בווליום גבוה ויחד עם המולת הסועדים הרעש לא מאפשר שיחה של יותר משניים. לכן כדאי פשוט לשבת על הבר קרוב קרוב, לחלוק אוכל ולשוחח פה באוזן על בקבוק יין ספרדי.
מומלץ: כרובית באיולי, תמנונים על הפלאנצ'ה, שרימפס בקזואלה, קלמארי עם שעועית שחורה, קוביות מוסר בצ'ימיצ'ורי, פאייה פירות ים.

8 נורמה ג'ין
בעצם זו ממש לא מסעדה, אלא פאב שמוגש בו גם אוכל; בלונדון היו קוראים לו גסטרופאב. יש היצע מרשים ביותר של בירות מהחבית, מבחר גדול אף יותר של בירות מבקבוק והמון סוגי וויסקי. האוכל אמנם לא מרגש, ובכל זאת הוא מתעלה בהרבה על האוכל הרגיל בברים ופאבים בעיר. מקום אידיאלי למפגש בחבורות של בירה ואוכל.
מומלץ: תפריט טעימות בירה, סלט קלמארי, נקניקיית הבית, שיפודי אברם גרנטס, המבורגר.

בוקר או בראנץ'

9 בראסרי
נכון שהמסעדה פתוחה 24 שעות ביממה, אבל רוב הזמן מלבד קינוחים ממש קשה למצוא שם אוכל סביר. בשישי-שבת, לעומת זאת, מוגשת שם ארוחת הבוקר האהובה עלי - סלסילת מאפים מתוקים ומלוחים נפלאים, קוקטייל ואגס בנדיקט מעולה. המלצרים עוברים בדרך כלל בין השולחנות ומחלקים גודיז נוספים, והאווירה פריזאית ומחממת לב.
מומלץ: כאמור - אגס בנדיקט בבראנץ' בסופי שבוע, טארט טאטן.

משהו מתוק

10 אידלסון 10 (בדיזנגוף)
אף שהוא לוקה ביותר בתחום האווירה, בכל זאת אני לא יכולה שלא לסיים במקום עם הקינוחים האהובים עלי העיר. האוכל שם לא רע, אבל הוא רק הרקע לסיפור האמיתי: המתוקים. בכל פעם אני עומדת בעיניים נוצצות מול מקרר ההפתעות שלהם, מונה בראשי את מה ניסיתי כבר כדי לבחור ממתק חדש, וגם מה טעמתי אמנם אבל אני לא יכולה לוותר על לחוות מחדש. יש קינוח לכל טעם, מחובבי העוגיות היבשות, דרך קינוחי פירות ועד מוסי שוקולד מרוכזים. יש גם עוגיות מקרון לא רעות, לפחות עד הביקור הבא בפריז.
מומלץ: כל המתוקים.

ובתמונה למעלה זו יועזר, כמובן.