להעיר את הדוב
22 בינואר, 2008 בשעה 3:49 מאת מונא
טיקה עוד היתה עסוקה בבחינה ראשונית של התפריט, ואני כבר התבייתתי על איזור מאפי השמרים. בריוש או קרואסון? שוקולד או פיסטוק? עלי לבצע החלטות אמיצות, וברגעים הרי גורל כגון אלה אני נטולת הומור ויש יאמרו אף קצרת רוח. "שוקולטה ולרונה", איתרו עיניי בתפריט ולבי פרפר לו בעליצות. אני עומדת למלא פה חוסרים של עשרה ימי שישי רצופים מוחמצים בבתי קפה.
"כל המאפים המתוקים נגמרו", מבשרת לי המלצרית, "והשוקולטה גם". למראה המבט המאשים בעיניי היא נמלטת בזריזות, וטיקה מתכווצת מעט בכסאה. מלצר אחר מגיע קצת אחר כך, ומסביר שהתפריט בכלל חדש והשוקולטה עדיין לא מוגשת בבית הקפה. המאפים המתוקים, לעומת זאת, אכן היו ואזלו. "בשעה אחת ביום שישי?" אני לוחמת כלביאה, "זה עדיין בוקר!". טיקה משלחת את המלצר לנסות לאתר פירורים, ואני בוהה בשאר התפריט בחוסר אמון ובתחושת זעם מתעצמת. המלצר האמיץ חוזר ובידו צלחת עם שני מיני-דיינישים במילוי שוקולד. "זה לבינתיים", הוא אומר, "כי אני מבין שאתן ממש צריכות שוקולד". מסתבר שכל מאפי השמרים המתוקים בגודל רגיל אזלו, אבל אלה המינייטוריים עדיין במלאי, אז התרציתי והואלתי להתפשר על צלחת מיניי מיני-מאפה. וגם מנה ראשונה הזמנו, בשביל הבריאות: קרואסון סנט-מור.
נשימתי חוזרת לסדרה לאיטה, ואני שמה לב שטיקה נראית דאוגה משהו. טיקה, אחותי הקטנה, אך זה חזרה משהות ממושכת מהודו, ועדיין מנסה להסתגל מחדש לתזזיתיות של העיר שלנו. בינתיים היא מתאכסנת בביתי ומתחקה אחר הרגלי התזונה יוצאי הדופן שלי, לטענתה.
האוכל שלנו מגיע: הקרואסון טרי וניכר בו שעשו אותו בלי קיצורי דרך, עם כמות החמאה הראוייה וכל הקיפולים הדרושים. המילוי שלו, גבינת סנט-מור וחרדל, חביב מאוד.
עם הקפה, ניגשנו לעיקריות: שני מאפונים מלוחים שהמלצר צירף לחבורת המתוקים שלנו ביוזמה אישית אך ברוכה - בצק פריך מלוח במילוי גבינה בולגרית וצנוברים. כמו בקרואסון, הבצק הפריך המצויין נישל את המילוי מאור הזרקורים, וכך סלחתי למילוי על היותו טיפונת מלוח מדי. על בריושון החמאה התענגתי ללא מתום, ועל שני המאפים הבאים טיקה ואני היינו חלוקות: אני אהבתי יותר את רול הפיסטוק הקטן, היא את רולון השוקולד.
"תגידי", סחה לי טיקה, "בהודו היה נראה לי שכל היום מתבשלים אצלך פרוייקטים מתוקים במטבח, אבל מאז שהגעתי הכיור עומד ריק ומצוחצח. לא בשביל זה התנחלתי אצלך בבית!". צודקת, הילדה. החורף היא מין תקופה מתה אצלי, בה יצר הבישול והאפייה נמוג ואני נכנסת לתרדמת דוּבִּית. במסעדות ובבתי קפה אני יושבת אמנם כבשכבר הימים, וכבר הצטברו אצלי שלל תגליות חדשות, אבל בחורף הזה הסתבר לי שהתרדמת העונתית שלי כוללת גם כתיבה. כנראה שהחורף מדכא אצלי כל פעילות יצירתית באשר היא, שזה קצת מוזר עבור בחורה המכריזה בכל הזדמנות שחורף הוא העונה האהובה עליה בשנה.
אני בברור לא במלוא חושיי אם כמעט סיימתי ועדיין לא תיארתי את רוח המקום - מהסוג החביב עלי לקפה של בוקר (וכן, אחת ביום שישי זה עדיין בוקר, גם כשבארבע כבר חושך): בפנים כיסאות עץ וקצת כורסאות, דלפק עם מאפים בטסים בטעם של פעם ובר קטנטן. בחוץ דק עץ, קצת ירוק מסביב וכיסאות אירופאים מעוגלים. קטן וחמים.
לאחר אתנחתת יום השישי עתירת החמאה הזו, קמנו - טיקה והדוב - כשהאחרון נחוש להילחם בשרעפי שנת החורף שלו (נראה אם יצליח). בינתיים, חברים יקרים שלי, עזרו נא לטיקה להעיר את הדוב: אם אתם חולפים בקפה לו, אנא בדקו אם מכונת השוקולטה כבר הגיעה, ותעדכנו. חן חן.
חשבון: 54 שקלים לכריך קרואסון, 4 מאפים קטנים (ועוד 3 על הבית) וקפה.
מחירים:
אווירה:
22 בינואר, 2008 ב-9:05
באמת התגעגעתי, טוב שהתעוררת משנת החורף ולו רק לאתנחתא קלה זו
ואצלנו ליום שיש בצהריים (1 צר לי יקירתי אצלי זה צהריים), קוראים כמעט שבת…
22 בינואר, 2008 ב-9:09
קרואסון במילוי גבינת סנט-מור וחרדל נשמע כמו שילוב מזעזע, אני חייבת לומר. אבל שמחה שנהנת. ועוד יותר שמחה שטיקה העירה את הדוב.
22 בינואר, 2008 ב-13:01
ובכן, ל-"לו", מסתבר, קשה לעבור שינויים. רק כשנה לאחר שנפתח התאפשר התשלום באשראי והמקום סבל מחוסר בשלות.
אך לזמן יכולות הוליסטיות משלו ובאמצעותו הבשיל המקום והפך לשכונתי במובן הצרפתי של המילה, מוקפד ומלא באמביאנט נעים ורגוע.
אני נוהג לפקוד את המקום (אשר נמצא במרחק יריקה מביתי) אחת לשבועיים לפחות ונהנה מפיסת החיים הצרפתית שהוא מציע (ומהמלצר החתיך, אחיו של הבעלים).
מונא, טוב שחזרת, התגעגעתי!
23 בינואר, 2008 ב-9:46
הידד, מונה חזרה!
התגעגעתי לפוסטים שלך.
ולי קרואסון סנט-מור וחרדל נשמע נפלא, ואני מסכימה לאבחנה כי במאפים הבצק הוא הגורם עליו ייפול או יקום המאכל, ולא המלית, שהיא כידוע, רק תרוץ לבליסת פחמימות.
23 בינואר, 2008 ב-22:20
מה? אני לא מאמינה שהמטבח בתרדמת חורף! מה עם מרקים? גולאש? חמין? קטניות? מי יתבע את עלבונם?
24 בינואר, 2008 ב-18:51
מוזר, אצלי זה בדיוק הפוך. מי רוצה לבשל כשבחוץ 45 מעלות בצל, עם החום שיוצא מהגז ומהתנור? החורף לעומת זאת…או אז כל החשק חוזר. בינתיים ניסיתי שני מרקים חדשים, לפי מתכונים של השף העירום ויצאו מעולים במיוחד המרק חומוס.
חמודה הביקורת בתי הקפה שלך. הקטע של החנייה מאיים, אבל אולי בשבת וכאן המקום לבקש האם את יכולה לכתוב האם המקום פתוח בשבת וממתי?
24 בינואר, 2008 ב-20:33
תודה למתגעגעים… כיף לשמוע.
ניקה, אני תוהה איזו חלק של היום אצלכם זה אחת בשבת (חושדת שלילה).
איה, דווקא השילוב נשמע לי מעניין והוא גם לא היה רע, פשוט הגבינה לא היתה מספיק דומינטית (כפי שסנט מור יכולה להיות) כדי לבלוט מול כל השאר.
רון, מתאים לך המקום, והתגובה שלך מרגישה כמו התחלה של סיפור שנקטע באיבו. אולי תכתוב פה פוסט אורח פעם…
פולה, אין לי אלא להסכים.
מיכליקה ואתון עיוורת - אני אכן בּוֹשה במעט ביובש הזה במטבחי. אני לא ממש יכולה להסביר את זה מעבר לזה שזה חוזר על עצמו מדי חורף, וזאת למרות שבסתיו אני מחכה בקוצר רוח לבוא החורף כדי לבשל תבשילים.
בעניין החנייה, אין ספק שקשה לחנות בסביבות שינקין בשישי בבוקר, אבל מוקדם מאוד (לפני עשר - אחתעשרה) המצב עדיין סביר, וגם אחר כך תמיד מוצאים חניה במוקדם או במאוחר. חוץ מזה, במזג האוויר הנכון אפשר להתרחק דקות הליכה ספורות ולמצוא חניה באופן סביר ביותר - ברחוב יבנה או אפילו על נחלת בנימין-אחד העם.
וקפה לו סגור בשבת.
24 בינואר, 2008 ב-22:48
מונא, אכן טוב שחזרת!
וטוב לדעת שלמישהו עוד יש חיים בבית הזה!!! (התלוננה זו שהבן שלה מבלה בבתי קפה על בסיס שבועי כבר מגיל שבוע וחצי)
28 במאי, 2008 ב-4:24
[…] בניחותא, לא נרמזת כהוא זה. - "את באה לקפה?", שאלה אותי טיקה בטלפון. - "מצטערת", עניתי בנחרצות, "לא יכולה, אני באמצע […]
1 ביולי, 2008 ב-13:11
ממליץ גם - זיו רייך
1 ביולי, 2008 ב-13:17
גם ממליץ - זיו רייך
1 ביולי, 2008 ב-13:28
רגע, זיו, לא הבנתי - אתה ממליץ או לא?
ברוך הבא.
27 באוקטובר, 2008 ב-14:20
הייתי שם הבוקר. המאפיים מצויינים. יש לך מושג מי הקונדיטור?
4 בנובמבר, 2008 ב-13:24
הייתי מדהים
4 בנובמבר, 2008 ב-13:25
מדהים
10 בנובמבר, 2008 ב-12:45
תל אביבית וד"ר רייך - נעים לדעת שהפוסט עדיין גורם לאנשים ללכת לקפה, תודה על העדכון. לי עצמי יוצא לשבת שם לא פעם, ואני שמחה לדווח שבינתיים הוא שומר על רמה גבוהה ואחידה.
אני לא יודעת מה שם הקונדיטור, ובקפה לו סרבו למסור את שמו, משום מה. הם כן היו מוכנים לומר שהקונדיטור מכין את המאפים ואת הקינוחים להם באופן בלעדי.
16 בנובמבר, 2008 ב-10:37
היי ד"ר זיו רייך, אפשר לשתות קפה ומאפה יחדיו?
הסטודנטית לחשבונאות…
16 בנובמבר, 2008 ב-10:38
…………..