תופינים

כשחיפשנו אכסניה הולמת למפגש החודשי העליז של החבורה הקטנה שלנו, לחשו באזננו שפסטה מיאה מארה ביהודה הלוי היא הדבר האמיתי, עם אוכל טעים וסועדים דוברי איטלקית. לא הייתי זקוקה לשכנועים רבים - את פסטה מיאה המתוקה שברחוב ווילסון אני זוכרת לטוב, ופתאום לא הבנתי איך קרה ששנים לא ביקרתי בה. מסתבר שהיא ילדה שלוחה המתמחה בשילובי פסטה עם דגים ופירות ים, כאשר זו המקורית נשארה אחראית על המנות הבשריות.

כשהגעתי למסעדה חיכו שם כבר רון ודורי, דייקנים שכמותם, ואני גיליתי שאני מזהה את המיקום: המסעדה ממוקמת על חורבות מספר איטלקיות קודמות - פסטה נובה המצויינת, שהייתה למעשה לבוש חדש לפסטרייה, מצויינת גם היא. לפי הריקנות ששררה במסעדה במוצאי שבת - לרוב ערב עמוס בעיר, כידוע - המצב לא מזהיר גם בגלגול הנוכחי.

העיצוב דווקא השתנה, והוא מתוק מאוד ומזמין מאוד: בפנים טפט זהוב, מושבי עץ ותאורה עמומה אך לא מדי. גם בחוץ נעים מאוד לשבת, ובסה"כ יש לפסטה מיאה מראה של מסעדה שהייתי מאושרת להיתקל בה באיטליה (וגם פה, כמובן). התפריט מתנהל כמו בסניף המקורי: יש מבחר קבוע של ראשונות ועיקריות, אבל המציאות מסתתרות בהיצע היומי של הרטבים. את הרוטב משדכים לפסטה המתאימה לו, תוך התייעצות עם המלצרים.

צָלַה הצטרפה אלינו סוף סוף, לאחר חיפושי חניה מפרכים, אז התחלנו במלאכת האכילה - חלקנו שלוש מנות ראשונות: ארנצ'יני, מנה איטלקית קלאסית של כדורי ריזוטו מטוגנים וממולאים בגבינת מוצרלה חמה, שלא היו במקרה זה הרבה מעבר לכדורי אורז מטוגנים - טעמתי טובים מהם. גם מהמנה הבאה לא התפעלתי מאוד: פיור די זוקיני, שהם פרחי קישואים ממולאים בגבינת ריקוטה ועיזים עם מעט פסטו. גם הם היו מטוגנים ועם ציפוי פריך, ולא מלוחים דיים בעיניי. המנה הבאה היתה הטובה ביותר בסבב זה: שרימפס ברוטב מרטיני שהיו חמודים מאוד והגיעו בלווית סלט ירוק סטדרטי אך טעים. עם האוכל לגמנו בקבוק שרדונה של פלטר (2006).

העיקריות היוו שיפור רציני: דורי בחר ב"ג'ובאני מארה" - רוטב עגבניות עם שרימפס, קלמרי, מולים ובמקור גם עם סרטנים שדורי החליט להשמיט כדי לא להסתבך עם הפיצוח. צָלַה לקחה אליו אוליו עם ארטישוק ירושלמי ופטריות פורטובלו - צָלַה ואני חשבנו שזו היתה המנה המנצחת מבין הארבע, אם כי רון חלק עלינו בשל סלידתו מפורטובלו. הוא עצמו בחר ב"מורטי", שהוא אליו אוליו עם שרימפס, קונפי זיתים ועגבניות שרי. רק אני התפרעתי עם מנה שמנתית בשם "אובריאקונה" - רוטב רוזה עם וודקה ופירות ים. שמחתי לגלות שהרוטב הגיע בכמות הנכונה - לא מרק בו שוחה הפסטה, אלא בדיוק כדי לעטוף את הפסטה בטעם לא קמצני. הוודקה היתה רק רמוזה, אבל עם התקדמות האכילה כבר לא הייתי בטוחה שצָלַה זכתה במנה המנצחת. אמנם פירות הים היו, כמדומני, מהקפאה ולא טריים ממש, אך עשויים כהלכה.

התפוסה במסעדה לא השתנתה לאורך הארוחה - שולחן אחד נוסף מלבדנו, כל פעם מאוייש על ידי זוג אחר. אנחנו, מצדנו, הרעשנו כמו 5 שולחנות, כך שלא ממש הרגשנו בחסרון הסועדים מסביב, למרות שלא הייתי מתנגדת לאיטלקים שהובטחו לי (הלחשן הכוזבני זכה היום למספר נחירות בוז).

בחירת הקינוח עוררה אצלנו דיונים סוערים: צָלַה עדיין לא נגמלה מסלידת השוקולד, וכך ניסינו השלושה הנותרים להסכים על קינוח שוקולדי מן המבחר המפתה. לבסוף התאחדנו בהזמנת "סלמה די צ'וקולטה" - שוקולד מרוכז עם קליפות הדרים ומעט פיצוחים, שאהבתי מאוד. אליו הוספנו גם קינוח חף משוקולד, הטירמיסו הקלאסי, שהוגש במראה ביתי ולא מוקפד, אבל אוורירי וטעמו משובח.

כשהתפרקה לה החבורה, שקעתי אני בהרהורים על מדוע בעצם לא שמעתי דבר על המקום הזה, שפתוח כבר יותר משנה. אמת, לא יצאתי מגדרי מרמת האוכל אבל הוא ברובו טעים, הפסטה עצמה משובחת ממש, ובסה"כ האוכל לא נופל מהאוכל באיטלקיות אחרות בעיר (ולעתים אף עולה על הממוצע). העיצוב של המקום מתוק ומזמין ואם היה מלא באנשים המקום היה ממש מציאה. האם יתכן שרק בגלל חוסר ביחצנות המסעדה הזו אלמונית לגמרי? או שמא זה המיקום המקולל? לי עצמי הביקור עשה בעיקר חשק לבדוק מה שלומו של המקור הווילסוני.

חשבון: 523 שקלים ל-3 ראשונות, 4 עיקריות, 2 קינוחים, בקבוק יין ושלושה אספרסו.